 |
|
 |
||
|
||||
 |
לתשומת לבכם - הילדים שלי מייחלים לאמא קצת פחות נודניקית ופחות תובענית. היום בו הם חזרו מבית הספר ולא הותקפו בשאלה: "איך היה היום שלכם" כי הייתי עצבנית עליהם והחלטתי לא לדבר איתם, היה היום המאושר בחייהם. הם מעולם לא שאלו אותי איך עבר עלי היום והאם אני זקוקה למשהו. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
הם רק חזרו מבית הספר וכבר היית עצבנית עליהם? ואללה, כל הכבוד! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היא שכחה לספר שלפני שהם הלכו לבי''ס הם שרפו את כל המיטות בבית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
...ושלבית הספר הם נשלחו למרות שהיתה שבת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אופסס... נזכרתי במשהו: לפני כמה שנים, והימים ימים שלקראת חג החנוכה, בתי הקטנה חזרה הביתה מן הגן עם שני אחיה הגדולים, שהיו מחזירים אותה מן הגן בכל יום. באותו יום היא היתה "עצבנית עליהם", בגלל משהו שקרה ביניהם בדרך. היא ביקשה להסתודד איתי בחדר השינה - סיטואציה שהיתה חביבה עליה גם בהזדמנויות אחרות. בחדר השינה אמרה לי: "למדתי היום שיר חדש בגן, ואני ישיר לך אותו רק אם תבטיחי לי שלא תגלי אותו לשמעון וראובן" (שמות בדויים, השמות האמיתיים שמורים במערכת (-:) הבטחתי שלא אגלה, אבל היא ביקשה שאבטיח שוב, אז הבטחתי שוב. אפילו נשבעתי (לדתיים שבינינו - סליחה, אם זה אסור. זה אסור?). הייתי בטוחה שהיא למדה שיר יפה לכבוד החנוכה, ומאוד חפצתי לשמוע אותו בקולה המתוק. "... אבל את מבטיחה שלא תגלי להם?" - מבטיחה! "... אבל את ממש-ממש-ממש מבטיחה?" - ממש ממש ממש!! "... אממ... את יכולה לגלות לאבא אבל לא להם כי הם העליבו אותי ולא מגיע להם!" - עשינו עסק, לאבא אבל לא להם. אחרי תהליך ממושך מאוד של בקשות והבטחות שלא אגלה ומשאים ומתנים למי אגלה ולמי לא ובאילו תנאים, היא ניאותה, סו"ס. קירבה את שפתיה אל אזני, האהילה עליהן בכפות ידיה (למרות שהקפדנו לנעול את הדלת), ואז הגיע הרגע הגדול, והיא שרה לי: "או-הו-הו-הו-הו-הו-הו - חאאא-רא של סוס!" למדה בגן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מותר- זאת זכות לגיטימית להיות עצבנית עוד לפני שהם עשו משהו. בין השאר אני גם אמא בעלת ראיית העתיד. חבל לבזבז עצבים טובים רק בגלל שבאותו רגע ''הם לא עשו משהו המצדיק זאת'' - הם עוד יעשו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן, כדברי (מחצית מ)הפתגם: אם אתה לא יודע למה, היא כבר תדע. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בדקה התשעים - לפני שאני מתוייקת לדראון עולם כאמא עצבנית המטווחת את ילדיה ברגע בו הם חוזרים לביתם ומהקדמת את פניהם בצעקות אימים, בואו נרגע מצטייד מעט בחוש הומור ונעמיד דברים על דיוקם - כל אמא מכירה את הסיטואציה בה היא פונה לילדיה היקרים בחיוך ובנועם, מפנה להם את תשומת ליבה ומתעניינת באמת ובתמים בחייהם ובמעשיהם. כל אמא (ובייחוד אלו המגדלות ילדים בגיל העשרה) זוכה ליותר מפעם אחת למבטים חשדניים "הנה זאת שוב מחטטת לי בחיים ומה בעצם את רוצה ממני, עבר עלי יום קשה אני רוצה קצת שקט". תשומת לב מצד ההורים היא דבר טוב ומועיל, אבל מרוב הלחץ הקיים בימינו להיות הורים טובים ומסורים, ישנם אלו שאינם מניחים לילדיהם לרגע. הורים - הזניחו מעט את ילדיכם - הם יכירו לכם טובה על כך! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מקבל. אומר יותר מזאת: הורים- חנכו את ילדיכם שלא *כל* מה שאתם עושים הוא מעניין. מותר להורים גם לשעמם- זה מדרבן את הילדים למשחק עצמאי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה. ובהמשך לכך - בני הצעיר (בן 8) מתלונן לעיתים תכופות על כך שמשעמם לו, והוא דורש מאיתנו לבדר אותו. זה בסדר מצידי (וגם מצד אביו) להקדיש לו תשומת, אבל הוא צריך גם ללמוד להעסיק את עצמו. בחיי, זו תופעה של החיים העכשוויים. הורים רושמים את ילדיהם בקדחתנות לחוגים שונים ומשונים העיקר להעסיק את הילד (האם אין כאן הזנחה מוסווית? הילד רץ מחוג לחוג ואני לא צריך לעשות כלום חוץ מלהיות הנהג התורן). מה הפחד הגדול מלהיות קצת משועמם? בצעירותי שהיתה לפני מספר שנים רב אך לא רב מדי, העסקנו את עצמנו בקלות - ממשחקים בחוץ (לפני דור המחשבים) ועד לקריאת ספרים, ולפעמים גם השתעממנו ולא עשינו כלום - ובא לציון גואל. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |