בתשובה לראובן, 08/12/04 13:51
 |
|
 |
||
|
||||
 |
האם לא היית מצפה שהורים, באופן טבעי, יחבקו את ילדיהם? האם לא היית מצפה שיקראו להם ספר, או, בגיל קצת יותר מבוגר - יקראו את הספר ביחד עם הילד? שיסתכלו ביחד בתמונות שבספר ויבררו מה הן אומרות? שישירו לילד, או עם הילד, שיר? וכשמדובר בילד יותר גדול - שישאלו אותו איך עבר עליו היום בביה"ס, האם הוא מרגיש בנוח עם החברים או שמישהו מציק לו? שיבקשו לפעמים לראות את המחברות שלו? כל הדברים האלה הם נדירים במשפחות שעליהן אני מדברת, אולי משום שהאמהות עסוקות הרבה בבישול, באפיה ובתהליך נצחי של קיפול הכביסה. אבל אלה רק שלוש משפחות ואולי זה באמת לא אומר כלום. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
תראי, אני לא מדבר על אנשים שלא אוהבים את הילדים שלהם, כאלה גם בטח לא "עלו במדגם". אבל כשמדברים על "להקדיש זמן" לילדים, אני לא יודע אם קיפול כביסה משותף, או רכילות על המורה בזמן הכנת השניצל לא נחשב. מה אני מנסה להגיד? ש"להקדיש זמן" זה לא תמיד לשחק דומינו או ללמד את הילד ++C. הבעיה היותר גדולה (מניסיוני הדל) זה שילדים קטנים הם מאוד תובעניים מבחינת תשומת לב. קשה למצוא זמן לשוחח עם הגדולים כשהקטן ער. אין כל רע אם אחד הגדולים מעסיק את הקטנים, ומפנה קצת זמן לאחרים. כלומר- אין דין רבע שעה לילד כדין שעה (משותפת) לארבעה ילדים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תאמין לי, התיאורים שאתה מתאר הם אידיאליים בהשוואה לתמונות שאני ראיתי. אני לא אומרת שמדובר באנשים שלא אוהבים את הילדים אלא במין מצב שבעיני הוא מאוד תמוה אבל אצלם הוא כנראה נורמטיבי - שבו הילדים חיים בנפרד והמבוגרים חיים את חייהם בנפרד. חוץ מזה, גם אם כל מה שתיארת מתקבל על דעתי, בכל זאת: רגעים של הבעת חיבה ואהבה - נשיקה, חיבוק, גיפוף - אמורים (לטעמי, ולפחות בחלקם) להיעשות באופן אישי ולא ע"י מתווכים (אפילו אם המתווכים הם הילדים הגדולים), ותוך ניתוק משאר הפעילויות. ואני מדברת לא באופן תיאורטי אלא על פתרונות שאני עצמי מוצאת למתן תשומת לב אישית, למרות חוסר זמן והתובענות של הקטנים וכולי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אמא שלי היתה לוקחת אותי איתה לעשות סידורים. היינו הולכות לדואר ולבנק ולירקן ולחנות חשמל, ובדרך משוחחות. ככה גם למדתי המון דברים (למשל איך לעשות העברה בין סניפים, לבחור חצילים, לשלוח רשום ולחווט מחדש מנורה) וגם היה כיף לשתינו. אמא שלי עבדה במשרה מלאה במהלך רוב שנות ילדותי, אבל אף פעם לא היה לי מחסור בתשומת לב. לא חייבים לעשות דברים שעולים כסף, אפשר פשוט לשלב את הפספוס בחיי היום יום, אם טורחים להסביר לו דברים. עם אבא שלי, אגב, יצאתי לדייט קבוע כל יום שלישי לסרוגין, בערך מגיל שמונה. ככה למדתי לאהוב סרטי בנים, אוכל סיני וסטייקים, ואיך מתנהגים במסעדה או בבית קפה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איך שנאתי את זה! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באמת? איזה בעסה לך! עד היום אמא שלי ואני מנסול לתאם את ימי הסידורים שלנו בשביל שלא יהיה משעמם בטירוף (הרבה יותר כיף ללכת לקופת חולים בשתיים ולהריץ צחוקים, בדרך חזרה לעבור בבנק ובהום סנטר ולקנח במשתלה). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפיה? יהרוג אותה לאכול עוגה קנויה ולחסוך בזה זמן כדי לשוחח עם הילד שלה? היא כמו האמהות הפולניות שחושבות שאוכל זה תחליף לרגשות. אחרי זה יצאו לה ילדים שמנים ומתוסכלים, הם יעבדו בביטוח הלאומי וישנאו את החיים שלהם. נ.ב כביסה אפשר לעשות עם הילד. לי זכורות שעות רבות של הנאה כשאני ממין גרבים ואמא שלי מקפלת אותן. מידי פעם היא הייתה אומרת לי "יופי אלחנן" וזה היה ממלא את ליבי אושר. הרגע שבו היא הרשתה לי בפעם הראשונה לקפל גם חולצות היה הרגע המאושר בחיי, אפילו יותר מהחתונה שלי שהייתה שנה מאוחר יותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נו, אז אחרי כל האושר המופלג הזה - פלא שאתה כל כך שונא את אשתך? תחזור מהר לאמא, טמבל!!! ואפיית העוגות הקפדנית מדהימה גם אותי. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |