|
||||
|
||||
אינני מתיימר להגדיר מחדש את האמנות. ההגדרה הראשונית שאיתה יצאתי לדרך קובעת שאמנות היא פעילות שבה מבטא האדם רעיונות וחוויות אסתטיות על ידי שימוש במיומנות ובדמיון. זו אמנם הייתה ההגדרה המקורית, אבל אני נוטה להרכיב על גבה גם פרפראזה על אחד המשפטים שהכנסתי במאמר: "יצירה שעליה אני יכול להגיב בהשתאות ובהערכה מתוך ידיעה שכישורי שלי אינם מאפשרים לי (ולעוד רבים כמוני, אני מניח) להפיק יצירה המשתווה לה". כלומר, חייב להיות כאן מרכיב טכני שהוא מעל ומעבר ליכולתו של האדם הממוצע. לכן, יצירותיו של מאנצוני אינן מוגדרת בעיני כאמנות. הצלחתו העיקרית של מאנצוני הייתה בכך שהפך (בדומה לאחד מאבותיו הרוחניים, מארסל דושאן, שערן הזכיר כאן בהקשר של "המזרקה", שהייתה למעשה אסלה סטנדרטית) את יצירתו הביזארית לנחשבת באמצעות מיקומה במוזיאונים אירופיים בעלי שם. מכאן גם נגזרת אחת ההגדרות של האמנות בעידן המודרני: אם היצירה מוצגת במוזיאון, היא מוגדרת בכך אוטומטית כאמנות. כלומר, האמנות אינה מוגדרת על ידי הסכמה כללית כלשהי ואף לא על ידי האמן כפרט. המוזיאון ואוצריו הם הם קובעי אמות אמידה כאן ומילתם היא הממיינת יצירה כפיסת אמנות או כפסולת חומרית גרידא. במהלך הכנת המאמר ניסיתי לאתר את עקבותיה של תוכנית ששודרה באחד מערוצי הטלוויזיה לפני מספר שנים ועסקה באמנות קונספטואלית ובמבקריה. בין השאר, הייתה שם ערימה של סוכריות שוקולד עטופות בניירות מרשרשים, צבעוניים ומבריקים, מהסוג שכל אחד מאיתנו מכיר. יצירה אחרת היתה לוח עץ לבן ורגיל שעליו נהוג, בדרך כלל, לציין משהו; הפעם הוא הוצג ריק לחלוטין. היצירה הזו נרכשה על ידי מבקר כלשהו בסכום של 25 אלף דולר. היצירות הללו הן אולי מהתלות משעשעות למדי, אבל דומה כי בימינו שוב אין מבדילים עוד בינן לבין יצירות מהסוגים שרווחו בימי הרנסאנס, הבארוק או תקופות מפוארות אחרות בהיסטוריה של התרבות האנושית. אם הרעיון הוא העיקר, הרי שלכישרונו של היוצר אין כל חשיבות והוא אינו אלא קופירייטר המגדיר את עצמו במונחים אחרים, נעלים יותר לכאורה. לפיכך, אני סבור שזוהי שרלטנות נטו. |
|
||||
|
||||
אם אתה מחפש פרטים על "יצירת הסוכריות", אז ראיתי אותה (וגם טעמתי - היה כתוב שמותר!) לפני מספר שבועות במוזיאון בשיקגו. היוצר נקרא Felix Gonzalez-Torres, ויש תמונה עם הסברים ב- http://www.artic.edu/aic/collections/contemporary/1_... |
|
||||
|
||||
והנה עוד דוגמא לאומנות מתכלה: http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?it... . |
|
||||
|
||||
זה דווקא נראה בעיני כדוגמא נהדרת לאומנות. אפילו כשהסתכלתי רק על התמונה, מייד עלתה לי האסוציאציה של ערמת אפר על קבר, רק שזו עשויה מסוכריות. קריאת דברי ההסבר הראתה לי שזו גם הייתה הכוונה, ויש בזה בהחלט משהו מעורר מחשבה. |
|
||||
|
||||
מההגדרה שלך יכול לנבוע, שמי שיודע לצייר כף רגל, לא אמור להתפעל מיצירה של אמן אחר שצייר כף רגל, כי מדובר במיומנות שכבר יש לו. |
|
||||
|
||||
ניטפוק. אפשר לתקן בקלות את ההגדרה (ודומני שכך נעשה) ל"מה שהאיש הממוצע יכול לעשות" - כשממוצע שכזה אינו קשה במיוחד להערכה. אגב, אני היחיד שנזכר ב"זקן כחול" של וונגוט? |
|
||||
|
||||
תגובה 262152 |
|
||||
|
||||
''זקן כחול'', ויותר מזה, הדיון בנושא בספר ''ארוחת בוקר של אלופים'', עלו בראשי מיד עם קריאת כותרת המשנה של המאמר. |
|
||||
|
||||
אני מדבר במיוחד על ''חוסר הערך'' שביכולת טכנית מצויינת, ולכאורה ''חוסר האומנות'' שביצירות טכניות וביכולת טכנית, שאליו הוא מתייחס ב''זקן כחול'' (''...בגלל הקלות המזויינת''). |
|
||||
|
||||
וב''ארוחת בוקר של אלופים'' הוא מסביר למה משטח עם פסים אנכיים זה כן יצירת אומנות. |
|
||||
|
||||
אם אני זוכר נכון, הטיעון (המופרך בכוונה?) העיקרי שם הוא שהוא יצר את זה ראשון, והחליט ראשון שזו אומנות - והוא מפציר בקהל הנזעם שישלחו את הילדים שלהם לצייר שוב ושוב את אותה יצירה. אגב, למרות שזו אותה דמות בשני הספרים, היחס שלה לאומנות די שונה. |
|
||||
|
||||
אגב- קילגור טראוט הוא אומן, "למרות" שהוא כותב סיפורי מדע בידיוני (דלוחים,על חומרים מפוקפקים ועם תפוצה מגוחכת). אי אפשר לטעות בו. והוא היה אומן עוד לפני שהכריזו על גדולתו ושיחררו אותו לחופשי בפיסקו הגדול. כן- גם אם לא רכשו את יצירותיו אפילו בסכום שיכסה מזון לתוכי. הפגם מקורו בכתבה- אומנות --> ידה,ידה --> כסף. הצורך או הרצון ליצור אומנות עתיק לפחות כמו המסחר. וזו, עד כמה שניתן, עובדה היסטורית. אולי עתיק יותר. רצוי להפנים את הקנה המידה הזה לפני שמתחילים להגדיר אומנות. אפילו האמנים שבאיילים גרמו לי ההרגיש שאמנות היא צד אנושי שולי למדיי, מצרך, לקהילה קטנה שיודעת מה טוב, אולי בגלל צניעות ולבטים בשאלה האם אני אמן? |
|
||||
|
||||
הדמות שדיברנו עליה אינה קילגור טראוט אלא הצייר האקספרסיוניסט ראבו קאראבאקיאן, שהעיר משלמת הון עתק עבור ציור שלו שהוא קו בודד, או משהו בסגנון. |
|
||||
|
||||
למה דלוחים? אני תמיד חושבת שקילגור טראוט קשור/מזכיר את פיליפ ק. דיק (שאינו דלוח כלל). |
|
||||
|
||||
אני מכיר את עבודתו של הצייר הארמני, שאגב ידע גם "לצייר טוב", השאלה לגביו היא האם עבודות ההסוואה שיצר בזמן המלחמה הן אומנות. לדעתי קילגור הוא דמות אומן מענינת יותר של וונגוט, גם בגלל השעבוד של וגם בגלל שהוא מעולם לא קרא לעצמו אומן. למעשה יש פה את דמות האומן הנמכר, המוכר והשנוי במחלוקת לאומת דמות שהיא בפירוש אומן והאומנות שולטת בחייו ללא קשר להצלחה. הדליחות היא ב*מדע* הבידיוני - הסיפורים של טראוט הם תיאור של תפיסתו את העולם ודרך התמודדות, שמשום מה הוא חייב לפלוט אל מחוץ לעצמו, גם אם על נייר טואלט ובין ביברים פתוחים לרווחה ועוד בז'נר שנחשב ל-לא אומנות. מדע בידיוני "קלאסי" עוסק בהשפעה של שינוי אספקט\ים מסוים\מים בחיים המוכרים על האדם\חברה, קילגור טראוט יודע שהם שונו כבר מזמן. (גם הרבה סופרי מדע בידיוני טובים יודעים את זה) ולדעתי, הוא הפוך לחלוטין מפיליפ ק. דיק. |:-) |
|
||||
|
||||
ואני מקדימה את המאוחר: לצייר כף רגל יכול *כמעט* כל אחד, לאחר מספר שיעורים בציור פיגורטיבי (בקורסים מסוג זה שבהם מלמדים איך להחליף גלגל ברכב). דרושה רמת מיומנות מסוימת, אבל לא גבוהה במיוחד. אני לא באה לאיין, חלילה, את חשיבותה של המיומנות הטכנית בציור ואת הקשר שלה לכישרון. מצד שני, האמנות היום (גם בלי הקונספטואלית) היא כזו, שלכל הגדרה/מסמרות שתנסה לקבוע לה, יימצא יוצא מן הכלל. רבים וטובים לפניך ניסו להגדיר אמנות, או לחלופין להוציא יצירה זו או אחרת מחוץ לשדה האמנות הלגיטימי בעיניהם, ונכשלו לא בהכרח בגלל איכותה של היצירה, אלא בגלל טבעה של האמנות כפי שתיארתי לעיל. בעיני, הטעות שלך היא הניסיון להגדיר מה קופסאות השימורים המצחינות הללו הן *לא*, או מה הן *לא* מצליחות לעשות; אבל טענות מסוג "אין פה כישרון" או "אני לא מבין את המסר" או "אני מסרב לקבל סוג כזה של מסר", לא מסייעות בזה, כיוון שהן סובייקטיביות מדי. וכשאתה מנסה לעגן את הטענות הללו בהגדרות האמנות כפי שעלתה בדעתך, אנחנו חוזרים למלכודת שלעיל. אולי דרך יצירתית יותר תהיה לומר מה הקופסאות הללו הן *כן*, ודרך זה לבחון מה בהן מפריע, והאם העובדה שהן "מגעילות" קשורה לעובדה שאינן אמנות - או שאין קשר. כאן צריך גם להיכנס לשאלה, האם יש בכלל "אמנות טובה" ו"אמנות גרועה" 1. 1 גם על הגדרת האמנות וגם על השאלה אם יש אמנות גרועה, התקיים בזמנו דיון ארוך מאוד באייל תחת מאמר של שמעון. לדעתי הבעתי שם עמדה נחרצת בסוגיית האמנות הטובה/גרועה. אבל כיוון שאני לא זוכרת כרגע מהי, אחשה. |
|
||||
|
||||
אורי שלום, נראה לי ממש לא רציני להתייחס בצורה כל-כך פשטנית לנושא שהעסיק ומעסיק פילוסופים ותאורטיקנים בעלי קאליבר. הייתי רוצה להניח שמרבית הכותבים והמגיבים כאן הינם מעבר לכיתה ט (למרות שלמקרא הדיונים אני כבר לא כל כך משוכנע בכך). מילא אם היינו דנים פה באיזה אירוע חדשותי או משהו, בו באמת כל-אחד יכול לתרום משהו. אבל על אסתטיקה באמת שנכתב המון. כל קורס מבוא בתיכון שדן בנושא יהיה מעמיק יותר. אני לא רוצה סתם להתנגח, אבל באמת, מאיפה היומרה לקבוע מי אמן ומי לא, ובכזאת נחרצות? זה די פתטי.... |
|
||||
|
||||
אני חושב שעיקרו ועניינו של המאמר אינו העלאת טיעון על האמנות, מלווה באילוסטרציה של יצירתו (הוסף מרכאות לפי הטעם) של מאנצוני; העיקר הוא סיפור יצירתו של מאנצוני, שאינו מאוד מוכר (הסיפור), ודעתו האישית של אורי היא רק תבלין. |
|
||||
|
||||
מאחר שראיתי את היצירה בעצמי במוזאון במרכז פומפידו בפריז אז לצערי אינך מדייק בנקודה זו - ה"מזרקה" אינה אסלה סטנדרטית אלא משתנה ציבורית סטנדרטית - דגם מיושן של המשתנה המקובלת בשירותי גברים ציבוריים. בוא נגיד שאתה לא ממש יכול לשבת עליה. ראו: http://www.beatmuseum.org/duchamp/fountain.html |
|
||||
|
||||
ראשית, אינני מתיימר לקבוע מיהו אמן ומי אינו. אני מביא כאן את ההגדרה הקרובה ביותר שאני יכול להסכים לה בנוגע לאמנות כמושג. אפשר לחלוק על ההגדרה הזו, אבל זה כבר עניין אחר. לרמי נוידרפר: הגדרת יצירתו של מאנצוני כ"אמירה" היא מרחיקת לכת מעט. לדעתי, היתה זו פרובוקציה מתוכננת מראש, ובמידה והייתה לה אמירה כלשהי (מה שאני מסופק בו מאוד) היא נוסחה - במקרה הטוב ביותר - לאחר שאותה "יצירה" זכתה לפרסום בינלאומי. הפרסום הוא תוצאה של יחסי ציבור, שבעולם בו התקשורת מעדיפה את החריג והביזארי על פני הבאנאלי והמוּכָּר, הם כמעט מובנים מאליהם. "אם אתה תחרבן, ותאמר שגם זו יצירת אמנות, זה ישאר בכל זאת רק חרא", קובע רמי - וצודק בנקודה זו. שהרי "אתה" לא זכית להכרה כאמן במידה שזכה לה מאנצוני, מה שמעורר את השאלה האם כדי לזכות להכרה אמנותית יש צורך ביצירת פרובוקציות מהסוג הזה. אם אמנות אינה אלא התגלמות של יחסי ציבור מוצלחים, עטופים בפרובוקציות, הרי שאני מעדיף להיות שמרן ולשוב להגדרתי המקורית: יש חשיבות מוגבלת לראשוניות שבהאלעת רעיון וחשיבות מוגדלת לדרך בה הרעיון הזה מקבל ביטוי בפועל. |
|
||||
|
||||
(נדמה לי שהתכוונת להשיב בתגובה זו למישהו אחר ולא לי) |
|
||||
|
||||
כבר שנים מנקר במוחי הרעיון לערוך מיצג בו אני לוקח את המשתנה הנ''ל מהמוזיאון, קובע אותה בשירותים ציבוריים סימפטיים והולך להשתין על אסלה אחרת. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |