|
||||
|
||||
אמרתי שראוי להחשיב כעבריינים את הלקוחות; לא אמרתי ולא רמזתי שזה צריך להיות במקום הרשעה של הסוחרים / מבריחים / בעלי-הבית. גם אם רואים בלקוחות עבריינים ו/או נבלים (וברור לי שזו גישה שיש בה בעיות), אין ספק שהם הרבה הרבה פחות עבריינים/נבלים מהבעלים. שנית, אתה מדבר על "הלקוח הטיפוסי". והרי זה בדיוק מה שכתבתי: באופן טיפוסי אי אפשר יהיה להרשיע מישהו על פי הקו שהצעתי. אבל אני יכול להעלות בדעתי מקרים מיוחדים שבהם אפשר להוכיח שהלקוח ידע את המצב. אני מסכים איתך גם שעל רוב הדגומאות של זנות לא פשוט לקבוע שמדובר ב"רצון חופשי". לצורך הדיון נאמר גם שאי אפשר ולא כדאי, או לא ראוי, לנסות להכחיד את הזנות - ועדיין כדאי, ראוי וחובה להילחם במקרי הזנות שלגביהם *ברור* שמדובר בכפייה. ולנושא העקרוני יותר: למה אני חושב שהאשמת הלקוח באונס היא דבר חיובי בעיקרו? את סוגיית הגדרת העבריינות אפשר לבחון על פי שני קריטריונים שונים ובלתי תלויים. האחד (שאביו הרוחני עמנואל קאנט) שואל האם האדם "עשה משהו רע". השני (מבית מדרשו של ג'ון סטיוארט מיל) שואל האם תהיה תועלת בהגדרת המעשה כעברה. לפעמים שני הקריטריונים ייתנו תשובה שונה. המצב הנפוץ, והעדיף, הוא שהם נותנים תשובה זהה. לדעתי, במקרה של לקוחות של זונות בכפייה אכן שני השיקולים מובילים לכיוון שהצעתי. השיקול התועלתני נדון למעלה בינך לבין מיץ: פגיעה בשרשרת המזון של הפשע (סחתיין על המטאפורה היפה). כמובן ששיקול זה אינו מוביל להגדרת המעשה דווקא כ"אונס", אלא רק כעברה באופן כללי. ומה יאמר הקאנטיאני? נניח לצורך הדיון שהלקוח יודע שהזונה מועסקת בכפיה. האם הוא עושה מעשה רע כשהוא משתמש בשירותיה? אני חושב שכן, בהחלט. יתרה מכך - אני חושב שעל פי כל הגדרה סבירה של אונס, מדובר באונס. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |