בתשובה לאסתי, 10/10/04 18:21
 |
|
 |
||
|
||||
 |
בהחלט, נחוצה אזעקת שמעון (צפירות נמוכות במורס). לפי הרושם שלי, אלמנה ויתום מנתחת את דרידה זה כמו דב אנשלוביץ' מגן על תוכנית ההתנתקות. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
צב''ר (אבל אני מבקשת לא לערוך בינינו אנלוגיות, זה יכול לעשות לי סיוטים) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אסתי, ברקת, אכן עברתי בסביבה וקראתי את הודעותיכן, אך אני לא בטוח שאני יכול להועיל הרבה, שכן, קראתי מעט מאוד דרידה במקור - כל טקסט שלו שקראתי חייב השקעה רבה במעקב אחרי נפתולי החשיבה שלו, וכמעט תמיד (חוץ מטקסט שאתיחס אליו בהמשך) התמורה היתה מאכזבת למדי. לפיכך רוב מה שידוע לי על דרידה הוא ממקורות משניים, שמהם הצלחתי להבין באופן כללי מדוע בשעתו עשו ממנו עניין, כלומר, מה המקום שהוא תופס ברצף המהפכה הלינגוויסטית של המאה ה-20. אנסה לתאר בקצרה את המקום הזה. אחת הסוגיות המרכזיות במהפכה הלינגוויסטית עוסקת בשאלה האם אפשר לדבר על "משמעויות" שקודמות לשפה, כלומר, האם אפשר לטעון שקיימות חיות כאלה, "משמעויות", ואנחנו, בעלי השפה, כמו אדם הראשון, נותנים שמות למשמעויות הללו שמסתובבות בשטח. הדעה הרווחת בפילוסופיית השפה של המאה ה-20 (ויטגנשטיין מיד עולה על הדעת) היא שמשמעות אינה דבר מה קיים ה'מבוטא' או 'משתקף' בשפה, אלא ההפך הוא הנכון, השפה היא שמייצרת משמעויות. אחת החקירות הגדולות של הפילוסופיה המודרנית היתה אפוא לגלות כיצד יוצרת השפה משמעויות, ומהי בעצם משמעות? את התשובה שהשתרשה בפילוסופיה המודרנית נתן הבלשן פרדיננד דה-סוסיר: שפה היא מערכת *סימנים* המעניקה משמעות באמצעות *שוני*. אנחנו יודעים שמשמעות הסימן "חור" אינה זהה לזו של "קור" לא משום ששתי המילים מעוגנות בעולם הממשי או קשורות אליו בדרך כלשהי אלא פשוט משום שהן נראות ונשמעות באופן שונה. במילים אחרות, ה"סימנים" הם שרירותיים, ומשמעותם מועברת באמצעות שיטה מקובלת על המשתמשים בהם. על מנת שתשמש למטרות תקשורת על המערכת להיות יציבה יחסית, כלומר, שהשימוש במערכת הסימנים לא יפיק משמעויות שונות בכל פעם. עוד יש להדגיש שאם דה-סוסיר צודק, הרי שהשפה היא מערכת סגורה לעצמה, היא לא יכולה לומר לנו מאומה על העולם שמחוץ לה, כלומר, היא לא יכולה לומר לנו כלום על "אמת" כלשהי out there. דרידה משויך לקבוצת הוגים הקרויים פוסט-סטרוקטורליסטים, אבל לא נבין את הפוסט אם לא נגיד מילה או שתיים על הסטרוקטורליסטים. הסטרקטורליסטים חקרו את מערכות הסימנים האנושיות כדי לברר מה הן מגלות על התרבויות האנושיות ותפיסות העולם שלהן (אחד המפורסמים שבהם הוא האנתרופולוג קלוד לוי שטראוס). אחת הגישות הבסיסיות של הסטרוקטורליסטים היתה ראיית מערכות הסימנים כמערכות בינאריות, כלומר, מערכות המפיקות משמעויות ע"י הצבת ניגודים: זכר/נקבה; טהור/טמא; טבע/תרבות וכו'. אף שהסטרוקטורליסטים הכירו בכך שהשפה היא מערכת סגורה של סימנים שרירותיים הם סברו שהיא יציבה יחסית ורובם לא הלכו עד הסוף עם הרעיון שהשפה אינה יכולה לומר מאומה על המציאות שמחוצה לה. וכאן נכנס דרידה לתמונה. כך מתאר זאת דייב רובינזון: "מי שקרא תיגר על ההסבר הסטרוקטורליסטי, לפיו נגזרות משמעויות יציבות מסימנים מאורגנים, הוא ז'אק דרידה. הוא הוביל את התובנות של דה-סוסיר עד למסקנותיהן ההרסניות. שכן אם הסימנים 'שרירותיים', הרי שלא ייתכן שמשמעותם קבועה, והיא חייבת להיות בלתי יציבה מטבעה. דרידה הוא אנטי-פילוסוף חתרני, שקריאתו 'הדקונסטרוקטיבית' בכתבי פילוסופים אחרים חושפת אי-יציבויות משמעותיות. דרידה אינו נכנס לוויכוח עם פילוסופים, אלא קורא-מחדש את הטקסטים שלהם בכוונה להראות, שלא ייתכן שלשפתם הבלתי עקבית תהיה מערכת משמעויות אחת." זה נראה לי כתמצות בהיר למדי של הגישה של דרידה, אך הוא מעלה בכל זאת תהיה מסוימת: מדוע לא ייתכן שלמערכת סימנים שרירותיים תהיה משמעות קבועה? האם עצם העובדה שהסימנים (מילות השפה) אינם מעוגנים במציאות החיצונית (דבר העשוי להקנות יציבות) גוררת בהכרח אי יציבות. הרי מוכרות לנו מערכות סימנים שרירותיות יציבות למדי, למשל במתמטיקה, שתים ועוד שתים תמיד שווה ארבע. כדי להסביר את אי היציבות אני צריך לשאוב מנבכי זכרוני, המתעמעם והולך, רעיון בסיסי מאחד המאמרים של דרידה שקראתי לפני שנים, שמו "לה דיפראנס" כמדומני (ויכול להיות שאני מבלבלו עם מאמר אחר). וזה הולך בערך כך: כשקוראים טקסט אין המשמעויות מצטברות ונבנות ע"י סיכום מדויק של משמעויות המילים הנפרדות; היות שלמילה בודדת אין משמעות כשלעצמה, אלא רק ביחס למילים אחרות בטקסט, המשמעות נוצרת רק כשאנחנו חולפים ועוברים ממילה למילה, זאת אומרת, אנחנו חייבים להיות בתנועה על פני הטקסט כדי שתיווצר משמעות. רק הדילוג בין המילים יכול להביא לידי ביטוי את השוני ביניהן היוצר משמעות. ריחוף הדילוגים בין המילים מחולל אי יציבות של משמעות. מהתנסות פשוטה בקריאה ניתן ללמוד כי אין ריחוף אחד דומה למשנהו, כל מי שקרא טקסט פעמיים חווה זאת: בקריאה שניה תמיד מתגלות משמעויות חדשות, משמעויות קודמות משתנות ואף נפסלות וכו'. זאת ועוד, בשעה שמדלגים ממילה למילה, אין זה ששתי מילים בלבד פועלות את פעולתן - כל מערכת הסימנים משפיעה, באופן הדומה לכך שאי אפשר, לדוגמה, להימלט מהשפעת כוח הכבידה ולבודד אותו. למילים מרוחקות לכאורה מהמילים שאתם מדלגים ביניהן שעה שאתם קוראים משפטים אלה, יש השפעה במידה כזו או אחרת על הבנת משמעות הכתוב כאן. יש מן "אפקט פרפר": למילים מרוחקות כביכול, ובלתי שייכות לכאורה, יש השפעה על הטקסט הנקרא. ה"שיטה" של דרידה, הדקונסטרוקציה, מראה שאוסף כלשהו של סימנים לשוניים תמיד יוצר משמעויות שונות. זאת ועוד, לכתביהם של פילוסופים, זהירים ודייקניים ככל שיהיו, תמיד יחדרו משמעויות שלכותב אין כלל מודעות אליהן. זאת משום שכל כותב הוא אסיר לא-מודע של מערכת הסימנים שעליה מסתמכות מחשבותיו. מערכת הסימנים הזאת משאירה "עקבות" (מונח מפתח אצל דרידה) בכתבי כל הפילוסופים. כתוצאה מכל הבעייתיות הזאת הכותב לעולם לא יוכל, אליבא דדרידה, להתגבר על הסתירות הפנימיות שמייצרת השפה, הטקסט שלו נידון לקריסה מראש. (עולה על הדעת שהסגנון המייגע של דרידה נובע מתוך המודעות לכל הבעייתיות הזאת, והוא מבטא בהתפתלויותיו איזשהו ניסיון שווא תמידי להיחלץ מהמלכודת). כצפוי תגובתי מתארכת ומתארכת ואני נאלץ להפסיקה כאן כמעט באורח שרירותי, אך עוד מילה על הפן הפוליטי שנובע מהגותו של דרידה. היות שלפי דרידה השפה אינה מסוגלת לקבע רעיונות (אפשר לחשוב, למשל, על השינויים הפרשניים המתמידים שעברו על הטקסטים המקראיים או למשל, על הקריאה של החוקה האמריקנית, המשתנה במהלך השנים), היות שהשפה אינה יכולה לכונן אמיתות בלתי-משתנות, הדרך היחידה לקבע את רעיונות היסוד של החברה היא באמצעות *דיכוי קריאות (פרשנויות) אלטרנטיביות*, סילוק כל מה שנחשב ל"אחר". התובנות של דרידה תרמו איפה לשגשוג של "קריאות אחרות", חתרניות, – פמיניסטיות, שחורות וכו' - בכתבי "הגברים הלבנים המתים", בניסיון להשתחרר מהגמוניות, שכוננו בכפיה ע"י מוסדות החברה, כך נטען, אשר דחקו את "האחרים" לשוליים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה (למרות שאני לא אסתי ולא ברקת). "אלמנה ויתום" הזכירה משהו המקשר בין דרידה לבין רעיונות "עידן חדש", רפואה אלטרנטיבית וכו'. האם אתה יכול להצביע וגם להבהיר משהו בנוגע לקשר מסוג זה, אצל דרידה (היות ואני פשוט מתקשה להאמין שפילוסוף בעל השכלה פילוסופית מערבית - ואפילו כזה שמשתדל "לשבור את הכלים" - נתן לגיטימציה לרעיונות אלה)? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יאיר, אני שמח שמצאת עניין בתגובתי על דרידה. אין לי כל ידיעה על קשר בין רעיונות עידן חדש לדרידה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אשתדל לכתוב על כך בהמשך (הן על הרקע שאיפשר את צמיחתם של דרידה, פוקו ושות' (למרות שלפוקו שמורה לי פינה חמה בלב) והן על ה enabling שהם ערכו למיני רעות חולות חברתיות). למען הסר ספק, תפיסת העולם הפילוסופית שלי אינה כה רחוקה מזו המיוחסת לד' ושות, אך אין בכך כדי להפוך את כתביו לבעלי משמעות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מצחיק שדרידה משתמש בכמויות אסטרונומיות של מלים כדי להסביר עד כמה אי אפשר לסמוך עליהן. [ואם הוא מתפתל כדי להיזהר הרי שזה רק מוסיף עוד מלל, ולכן, אבוי, עוד אי יציבות של משמעויות..]; בכל אופן, תודה רבה על ההסבר! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"הרי מוכרות לנו מערכות סימנים שרירותיות יציבות למדי, למשל במתמטיקה, שתים ועוד שתים תמיד שווה ארבע" שתיים ועוד שתיים שווה ארבע אבל תלמיד לא מוצלח כל כך יכול להגיע גם לתוצאה אחרת. העובדה שטקסט יכול להיות קשה להבנה או יכול להיות מובן בכמה אופנים לא מעידה על כך שהטקסט הוא חסר משמעות או בלתי ניתן להבנה. "שכן אם הסימנים 'שרירותיים', הרי שלא ייתכן שמשמעותם קבועה" האם ההנחה ששתיים ועד שתיים שווה ארבע אינה שרירותית? האם בגלל שהמילה "ירוק" נבחרה באופן שרירותי לייצג צבע מסויים המשמעות שלה אינה קבועה? מה מיוחד במילים "שתיים" ו"ארבע"? "אנחנו יודעים שמשמעות הסימן "חור" אינה זהה לזו של "קור" לא משום ששתי המילים מעוגנות בעולם הממשי או קשורות אליו בדרך כלשהי אלא פשוט משום שהן נראות ונשמעות באופן שונה. במילים אחרות, ה"סימנים" הם שרירותיים, ומשמעותם מועברת באמצעות שיטה מקובלת על המשתמשים בהם" מצטער לאכזב אותך או את דה-סוסיר אבל אני נתקלתי באופן אישי גם בקור וגם בחור בעולם הממשי. "עולה על הדעת שהסגנון המייגע של דרידה נובע מתוך המודעות לכל הבעייתיות הזאת, והוא מבטא בהתפתלויותיו איזשהו ניסיון שווא תמידי להיחלץ מהמלכודת" לי נראה שהסגנון המייגע שלו הוא ניסיון להדגים שטקסט יכול להיות חסר משמעות כלל. מעניין למה הוא טרח בכלל להעלות את הגיגיו על הכתב אם הטקסט נידון ל"קריסה מראש" |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
> יש מן "אפקט פרפר": למילים מרוחקות כביכול, ובלתי שייכות לכאורה, יש השפעה על הטקסט הנקרא אין אפקט פרפר, יש לטקסטים תמונת קורלציה המעידה על זיכרון ארוך יחסית (כלומר ישנן תלויות בין מילים מרוחקות יחסית), אך הקורלציה קטנה עם המרחק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא בדקתי אבל אני יכול לתאר לעצמי ששינוי של מילה אחת [לא] תשנה את משמעות כל הטקסט. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ועכשיו תנסה את זה בטווח של פיסקא, מאמר, ספר שלם, בין ספרים...הולך ונעשה קשה יותר ככל שמתרחקים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני [לא] מסכים לדברים הבאים: { הכניסו שורה ארוכה של הצהרות כאן } |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אינך משנה את משמעות ההצהרות במידה משמעותית, רק מדליק או מכבה ביט אחד בווקטור הביטים הארוך להפליא שהן שקולות לו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את משמעות ההצהרות לא שיניתי כלל אבל את תאור *דעתי* עליהן שיניתי לגמרי. כלומר, הטקסט, שנועד להביע את דעתי על נושא מסויים היה מאוד רגיש לשינוי בודד. גם אם ישנו את הביט הגבוה ביותר בייצוג הבינארי של המשכורת שלך, תרגישי שינוי ארוך טווח . יש שיטת קימפרוס לטלפוניה שבנויה על משלוח ההפרשים בין דגימה לדגימה (ADPCM אאל"ט) . אם נופלת טעות אחת בזרם הנתונים, כל ההמשך משתבש, ממש כאילו שמישהו יחליף [מסכים] ב [לא מסכים] בהצהרה פוליטית. הפיתרון במקרה כזה זה להכניס יתירות על ידי שליחת הדגימה המקורית מדי פעם בתור בסיס מחודש לבנית ההפרשים. באופן דומה , כאשר אנו משוחחים, אנו נוטים להגיד שוב ושוב את אותם דברים, באופנים שונים כדי לוודא שהמאזין הבין כיאות. לעומת זאת, בשפה כתובה, לפעמים מתעלמים מהצורך הזה, הרי כבר כתבנו [לא מסכים] בתחילת הדיאטריבה, הייתכן שמישהו לא קרא זאת? אם כך, שיקרא שוב. כמובן שאדם בעל סיגנון כתיבה "טוב, יהיה מודע לבעיה, ומידי פעם יכניס משפטי "סינכרון" לטקסט שלו. לשמחתי אין לי מושג בדקונסטרוקציה, אבל לפי העצבנות שאנשים תוקפים כאן את הכתבים שלהם, אולי הם (הדנקונסטרוקטאים) לא נוהגים כך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לז'וז'ה סראמגו יש ספר, ''תולדות המצור על ליסבון'', שבו הכנסת המילה ''לא'' בנקודה מסוימת בספר היסטוריה ע''י המגיה של הספר הופכת לחלוטין את הסיפור ההיסטורי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא מצחיק. בתקופת סטודנטיותנו אשתי שיפרה את תזרים המזומנים באמצעות תמלול פרוטוקולים של בתי משפט. באותה תקופה לא ישב(ה) קלדן(ית) באולם המשפט והדפיסה את הפרוטוקול on the flight, אלא הדיון היה מוקלט ע"ג קלטות, ומתומלל לאחר מכן. מסיבות שונות לא נהגו להשתמש בקלטת חדשה בכל דיון, ומעבר לכך, אפילו לא שמרו את הקלטות עד לקבלת החלטה סופית בתיק, אלא כל קלטת שתומללה והודפס פרוטוקול, נמחקה והוכנה להקלטה חוזרת. בקיצור, דיון לא קצר שנערך בבית המשפט המחוזי, נסוב סביב השאלה האם בתמלול עדותו של עד מסוים, אשר הופיע בדיון קודם באותו תיק, נשמטה המילה "לא", ולמעשה העדות כפי שמופיעה בפרוטוקול הפוכה לדברי העד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |