|
מאמר מעניין ומשמעותי, וגם לאלה שכבר קראו את פופר או עליו. הסגנון, אגב, גם קצת מזכיר אותו. טענות קצרות אשר נסמכות בדוגמאות רבות, ופולמוסנות תקיפה.
ובכל זאת, הנה הגנה אחת להיסטוריציזם, אשר איני שוכנעתי שפופר שיסע בכזו קלות. ההיסטוריציזם, מלבד כיוון מחשבה פוליטי, מחפש בכל זאת איזו חברה היא זו אשר תעניק לו תכלית, תגשים את מהותו, תרצה את אלוהים או אולי באיזה שם כולל - תאפשר לו לחיות חיים טובים.
לשם כך חוקר ההיסטוריציסט את האדם ואת התנהגותו בחברה ומנסה להגיע לכלל תשובה מסוימת בדבר שאלת "החברה הטובה", או החברה אשר מאפשרת לאדם לחיות חיים טובים. חברה כזו כמובן שלא תהיה בעייתית, שכן המבנה שלה מלכתחילה נועד להיות המבנה האידאי. מלכות השם, האחווה הקומוניסטית, העולם הגלובאלי - You name it. כאשר מגיע ההוגה למסקנה מהי החברה הטובה, הוא גם יכול להניח את יציבותה ומכאן, כמובן, את היותה קץ ההיסטוריה, אחרית הימים, וכו'. מדוע החברה הטובה היא גם החברה האחרונה? אולי אפשר לתת את הדוגמה של 'עולם חדש ומופלא', גם אם איננו אוהבים אותה. חברה טובה, המאפשרת חיים טובים, מתוך עצמה כוללת את התנאים אשר הופכים אותה לחברה אשר תשרוד לתמיד.
כל זה טוב ויפה, עד שאנו חוזרים לרגעי ההווה ומגלים שהחברה כיום אינה כזו. כאן לפופר יש טיעון מאוד מאוד חזק כלפי ההיסטוריציסטים, ובייחוד כלפי היגל, היינה וממשיכיהם. מהיכן אתם גוזרים, ישאל, את חץ ההיסטוריה המוביל לכיוון החברה האידאית? ותשובתם תהיה - התבונה האנושית, ועל כך הם יוסיפו מדוע "החברה הטובה" היא זו המשרתת את האדם באופן המיטבי.
אני תמה מהיכן יגזרו כי בני האדם יבחרו בדווקא בפרשנותם למושג "החברה הטובה", ולא בפרשנות אחרת, והאם אין אפשרות מכך שבאמצעות "ניסוי סוציולוגי" כדוגמת גרמניה הנאצית יפרשו אחרת את המושג.
עם זאת, הייתי ממתן את הביקורת של פופר כלפי אפלטון, היגל ומרקס. את רעיון רוח ההיסטוריה המתפתחת (אשר היגל אף מייחס ל אלוהות) ניתן לזנוח מבלי לוותר את כל ההצעות של היסטוריציסטים לחברה הטובה.
|
|