בתשובה להאייל האלמוני, 17/09/04 10:20
 |
|
 |
||
|
||||
 |
לאט לך. האיילמוני שלו ענית מתייחס לאופנה היסטוריונית שהיתה מקובלת בזמנה וטענה שחיילי הצפון לחמו ומתו (וערקו) לא כדי לשחרר את אחיהם השחורים (שהיו שנואים בצפון יותר מאשר בדרום) אלא בגלל שלל סיבות כלכליות במהותן (למשל בגלל שהצפון התעשייתי נאלץ לסבסד את כלכלת הכותנה והעבדות הכושלת של הדרום). אלא שאופנה זו חלפה בינתיים, בין היתר מפני שהוכח שכלכלת העבדות הדרומית היתה יעילה ורווחית. לא כדאי לפרט כאן את ההיסטוריה המפורטת והמסובכת של המחלוקות והפשרות בעניין העבדות במדינות הברית שהתחילו עוד בהקמת הברית (רוב האבות המייסדים, וושינגטון, ג'ון אדמס, ג'פרסון ומדיסון התנגדו לעבדות (לפחות תאורטית), אך קרוליינה הדר' וג'ורגיה סרבו להצטרף לברית אלא אם העבדות תאושר ולכן הכרזת העצמאות והחוקה פחות או יותר עקפו את הנושא). מספיק לציין את נקודת הסיום של המחלוקות האלו שהוותה את נקודת הפתיחה של מלחמת האזרחים (זו מסובכת מספיק). המלחמה פרצה בגלל מערכת הבחירות של 1860 בה התחרו 3 מועמדים. המפלגה הדמוקרטית שהיתה כלל ארצית התפלגה בגלל שאלת העבדות, חוק קנזס-נברסקה (1854) ועקרון הריבונות. כמו כמעט כל המחלוקות הקודמות עסקה המחלוקת האחרונה בשאלת הפיכת הטריטוריה של קנזס-נברסקה למדינת עבדות או מדינת חרות במסגרת הברית (למעשה הטריטוריה היתה מצפון לקו הכותנה ולא היתה בה כלכלת עבדות מבוססת). הפשרה שהושגה היתה כרגיל שנברסקה תצטרף כמדינת עבדות וקנזס ("השותת דם") תצטרף כמדינת חרות. עקרון הריבונות שנוסח ע"י סטפן דוגלס, קבע שאזרחי המדינות החדשות יהיו ריבוניים להחליט אם להפוך למדינת חרות או עבדות וזאת בניגוד למה שהיה מקובל עד אז כשהסמכות היתה בידי הקונגרס. דוגלס שהיה יוזם הפשרה, היה מועמד לנשיאות מטעם הפלג הצפוני של הדמוקרטים. הדרומיים ראו בפשרה שלו בגידה בהם, שכן עד אז נקבעו החרות או העבדות ע"פ גבולות גאוגרפיים (קו מייסון-דיקסון על גלגוליו השונים והמשונים). בנתונים החדשים (נוצר רוב של מדינות חרות גם בסנט) לא היה סיכוי שתאושר העבדות בטריטוריות חדשות כלשהן, מה גם שדוגלס עצמו לא היה תומך עבדות ופעל לא מעט כדי למנוע אישור העבדות בטריטוריות (עקרון פריפורט). הדמוקרטים הדרומיים פרשו מן המפלגה והעמידו מועמד משלהם (ברקנרידג') שדגל בביטול עקרון הריבונות, הרחבת העבדות וסיפוח קובה. הפילוג של הדמוקרטים נתן את הניצחון למועמד השלישי לינקולן, שהיה מועמדה של המפלגה הרפובליקאית החדשה (נקראה כך ע"ש מפלגתו הישנה של ג'פרסון) שקמה על חורבות המפלגה הוויגית הצפונית. גם הם התנגדו לעקרון הריבונות ותבעו איסור מוחלט על הפיכת טריטוריות חדשות למדינות עבדות (ראוי להדגיש שהן לא תבעו את ביטול העבדות בדרום עצמו). היה ברור שנצחון רפובליקני יגרום מיידית לפרישת מדינות הדרום מן הברית וכך קרה. חיילי הצפון לא לחמו במלחמת אימים זו (המלחמה המודרנית הראשונה) כדי לשחרר את העבדים השחורים אלא כדי למנוע את פרוק הברית. אבל איך שלא מסתכלים על זה ביסוד פרוק הברית עמדה שאלת העבדות. ואה, כמעט שכחתי, "פעיל זכויות האדם" שעמלו תרם לביסוס העבדות בדרום, הוא כנראה אליי וויטני שהמציא את מנפטת הכותנה המיכאנית, בין היתר כדי להקל על העבודה המפרכת של הפרדת הכותנה מן הזרעים, אבל המצאתו הפכה את כלכלת הכותנה של הדרום ליעילה כל כך שדרשה שדות נרחבים של כותנה שלא ניתן לעבדם אלא באמצעות כלכלת עבדות. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
מספר הערות: א. בבחירות 1860 היו ארבעה מועמדים - דוגלס (דמוקרט צפוני), ברקנרידג' (דמוקרט דרומי), לינקולן (רפובליקן) ובל (יוניוניסט). ב. הסכסוך סביב קנזס היה אחד בשורה ארוכה של סוגיות שנגעו לחוקיות של העבדות. ביניהן "פשרת מיסורי" (וחוק העבדים הנמלטים שהיא כללה בתוכה), קביעת בית המשפט העליון במשפט דרד סקוט, פעולותיו של ג'ון בראון ואפילו ספרה של סטו "אוהל הדוד תום". ג. השאלה עבור מה נלחמו חיילי הצפון היא מורכבת מאוד (בניגוד לשאלה עבור מה נלחמו חיילי הדרום). רבים מהם גם כן לא הבינו בדיוק על מה הם נלחמים. חלקם לחמו לשחרור העבדים ושיר המלחמה "The body of John Brown" שהיה פופולרי מאוד ערך השוואה בין מותו של ישו ללחימתם של חיילי הצפון - As he died to set men sacred, we will die to set them free. רבים מהם נלחמו מתוך שנאה כללית לאנשי הדרום, ש-"מרדו" בברית. אך שנאה זו, שתפחה וגדלה במהלך השנים שלפני המלחמה, נבעה בעיקרה משאלת העבדות. סוגיית העבדות היתה הסוגיה המרכזית בפוליטיקה האמריקנית בעשור שקדם למלחמה, וסביב הסוגיה הזו (ותתי סוגיות הקשורות לה) נסובו הן מערכות הבחירות והן הפילוגים הפוליטיים. אני הייתי בטוח שפעיל זכויות האדם שפרי עמלו היא העבדות (שים לב לניסוח בתגובה - לא שעמלו תרם לביסוס העבדות אלא שהעבדות היא פרי עמלו) הוא תומס ג'פרסון, שנהוג להאשימו שמכיוון שהיה בעל עבדים לא אסר בחוקה על כך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היו כאן גם אינטרסים כלכליים לא מבוטלים: למדינות הצפון ולמדינות הדרום היו אינטרסים שלכליים סותרים. ובמבחן התוצאה: לאחר המלחמה העבדים שוחררו להלכה, אולם למעשה לא זכו לשום השפעה פוליטית במדינות הדרום עד לאמצע המאה העשרים. לעומת־זאת לאחר המלחמה מדינות הצפון מימשו ללא הפרעה את מדיניותם הכלכלית. כלכלת הדרום נהרסה וכלכלת הצפון פרחה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באשר למבחני התוצאה שלך - העובדה שאחרי המלחמה הצפון פרח והדרום נהרס כלכלית, דווקא מתיישבת עם הטענה שהמלחמה היתה על העבדות: אם כלכלה הדרום התבססה על עבדות, והדרום הפסיד והעבדות נאסרה, מה אתה מצפה שיקרה לכלכלה שם? וגם אם כלכלת הצפון פרחה, האם נכון להסיק שאלמלא המלחמה (למשל, אם היו מנסים לשמור על סטטוס קוו של דרום עם עבדות) הכלכלה שם היתה ניזוקה? באשר למבחן הראשון: "לאחר המלחמה העבדים שוחררו להלכה, אולם למעשה לא זכו לשום השפעה פוליטית במדינות הדרום עד לאמצע המאה העשרים." האם אתה לא רואה מרווח גדול בין עבדות לבין יכולת השפעה פוליטית, מרווח שבו מן הסתם התמקמו השחורים במשך אותם עשורים? כלומר, האם לדעתך על עוד לא היתה להם השפעה פוליטית, ביטול העבדות היה רק להלכה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"באשר למבחני התוצאה שלך - העובדה שאחרי המלחמה הצפון פרח והדרום נהרס כלכלית, דווקא מתיישבת עם הטענה שהמלחמה היתה על העבדות: אם כלכלה הדרום התבססה על עבדות, והדרום הפסיד והעבדות נאסרה, מה אתה מצפה שיקרה לכלכלה שם?" לא בהכרח שכן הצפון כבש את הדרום ונותר בו חיל כיבוש לאורך זמן, כשהוא מונע ואוסר בפועל על אנשי הדרום להיות שותפים בפעילות הכלכלית הפורחת של שלהי המאה התשע-עשרה. המטרה העיקרית כאן לא הייתה העבדות אלא הכרתת כוחו הפוליטי של הדרום בתוך האיחוד והפיכתו מהחלק הדומיננטי והבולט בו לספר עני הכפוף בכל דבר לצפון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ועוד משהו: אתה מוזמן לבדוק את תוכנית הלימודים הרשמית הנוכחית של משרד החינוך בנושא. אבל לא באתי להתווכח כאן על ה"אמת" ההיסטורית השלטת. הנקודה החשובה היא שבלימודי ההיסטוריה (לפחות שלי) אכן מחנכים לחשיבה ביקורתית ולנסיון להבין תהליכים היסטוריים. לא סתם משננים את קורותיהם של אנשים דגולים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עם "הנקודה החשובה" שלך אני מסכים. אבל אני חושב שבעיקר התברכת במורה להיסטוריה בעל/ת עניין אמיתי בהיסטוריה, דבר שהוא לרוע המזל יקר המציאות. קשה לי להאמין ששאלת המחלוקות בין היסטוריונים על הסיבות לפריצת מלחמת האזרחים בארה"ב עומדת במקום כלשהו במעייניו של משרד החינוך. יתר על כן בזמן לימודי התיכוניים, המקום היחידי בו יכלת לשמוע משהו על סוקרטס, ישו ובודהה, שפינוזה ורוסו היה במסגרת שיעורי ההיסטוריה, כך שהטענות במאמר הן קצת לא הוגנות (או שאולי חלו שינויים לאומיים-קלריקליים בתוכנית הלימוד מאז). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה מוזמן לבדוק את תכניות הלימודים. אני מתכוון קודם כל ומעל לכל לתוכניות הלימודים של כיתות י- י"ב, בהן נבחנים בבחינות הבגרות. לא תמצא שם את סוקרטס, ישו ורוסו. שפינוזה? הצחקת אותי. הוא בכלל עדיין מוחרם. אגב, התלמיד הנבחן בבחינות הכגרות בהסטוריה כמעט ולא נדרש להכיר אישים. מרוב שינון של סיבות וגורמים ותוצאות ומאפיינים של ארועים ( מלחמות, שואה, פוגרומים וכדומה), מה שאוהבים לכנות "תהליכים הסטוריים", להם הוא נדרש בבחינת הבגרות, לא יוצר התלמיד הכרות עם אישים בהסטוריה. כך קורה שהתלמיד מסיים את לימודי ההסטוריה התיכוניים ולא רק שאין לא מושג מי הם רוסו ושפינוזה, אלא גם בן גוריון ובגין הם תעלומה עבורו, כמעט ולא נתקל בהם כששינן את החומר לבחינות. כאילו שהתקבלה החלטה מודעת במשרד החינוך שתפקיד האישיות בהסטוריה הוא כל כך שולי עד שאין כל צורך שהתלמידים ילמדו על אישים אלא רק על "תהליכים". גם מבחינה פדגוגית יש בזה פספוס גדול, כי האפשרות שהתלמיד יכיר אישי מופת, שאולי יקרינו , יהיו מודל לחיקוי, להערצה וכדומה, גם אפשרות זאת איננה מנוצלת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, דברים כנראה קצת השתנו מאז ימי התיכון הרחוקים מאד שלי. מה שאני חושש הוא שדוקא הליכה בעקבות פופר תחזק את המגמה הזו. מדוע לא לבחור באידיאולוגיה אנטי-פופרית ולהתעקש על כך שיש עובדות ויש עיוותי היסטוריה. יש דברים חשובים ויש חשובים פחות. מנקודה זו אפשר להתעקש ללמד על בודהה, מפני שהוא חשוב מפני שתורתו משפיעה על מאות מיליוני אנשים ולא מפני שאנו מסכימים איתו או לא. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |