 |
|
 |
||
|
||||
 |
ברצוני לפתח דיון בנושא מכיוון מעט שונה, אך עצום ונרחב כלעצמו. נפתח, ברשותכם, ברמב"ם: כב [יא] דרך בעלי דעה, שיקבע לו אדם מלאכה המפרנסת אותו תחילה, ואחר כך יקנה בית דירה, ואחר כך יישא אישה--שנאמר "מי האיש אשר נטע כרם, ולא חיללו . . . אשר בנה בית חדש ולא חנכו . . . אשר אירש אישה" (ראה דברים כ,ה-ז). אבל הטיפשין, מתחילין לישא אישה, ואחר כך אם תמצא ידו יקנה בית, ואחר כך בסוף ימיו יחזור לבקש אומנות או יתפרנס מן הצדקה; וכן הוא אומר בקללות, "אישה תארש . . . בית תבנה . . . כרם תיטע" (דברים כח,ל)--כלומר יהיו מעשיך הפוכין, כדי שלא תצליח דרכיך. ובברכה מה הוא אומר, "ויהי דויד לכל דרכיו, משכיל; וה', עימו" (שמואל א יח,יד). משנה תורה - ספר המדע - הלכות דעות - כב (פרק ה')(1) אציין בצער שאיני מצוי בכתבי הרמב"ם, וודאי לא במאות שנות הדיון בדברים אלה. כצופה חיצוני אני מסיק מעומק הדיון שניהל, כי סוגיה זו העסיקה אותו ואת הציבור לרוב. גם פסיקתו הנחרצת והמנומקת לא מיישבת את הבעיה. הלימודים מפתחים את האדם ותורמים לעיצובו. במקום העבודה מוסיף האדם להתמחות ברזי המקצוע, ורוכש לו צורת הסתכלות והרגלים. בניית בית היא הזדמנות לתת ביטוי להעדפות האישיות שהתעצבו במרוצת השנים. ראשיתה בחיפוש סביבה שקטה אך קרובה לעבודה, וסופה בהתלבטות נצחית על צבע הוילונות באמבט. בית בנוי הוא עובדה מוגמרת. שיפוצו או מעבר דירה כרוך בהוצאות המחייבות מחשבה ותכנון. עולה השאלה מדוע לקחת אישה רק בשלב מתקדם כ"כ בתהליך ההגדרה העצמית? מדוע לא לתת לבחירת-לבך להשפיע על מהלך חייך? למה לא לתת לה לבחור את הוילונות באמבט? הרי זה אחד הדברים היפים בקשר - הנפשות הנטמעות זו בזו, היצירה המשותפת, ההבנה הדוממת. בחירת מקצוע מושפעת גם מנסיבות מקריות והנחות המתגלות בדיעבד כשגויות. מדוע להניח לנסיבות להפריד בינך לבין נפשך התאומה, שבמקרה בחרה ללמוד רפואה בב"ש ולא ביולוגיה בת"א? עומדים לי על קצה הלשון טיעונים גם בכיוון ההפוך (לימודים -<בית -<אשה), אך נראה לי שמוטב להסתפק בכך לבינתיים. אם זו סטייה רחבה מדי מכיוון הדיון המקורי, אשמח לקפל טיעוניי ולחכות להזדמנות אחרת. אין בהן שום כוונה להתריס או לרמוז דבר-מה כנגד הדיון המקורי, ולא הייתי רוצה להפליג במחמאות מילוליות כדי להבהיר זאת. כל טוב. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
ליאור, פעם נוספת שים לב לטרמינולוגיה בה משתמשים הרמב"ם ואתה. *האדם כישות כללית מזוהה באופן מוחלט עם הזכר. לאישה אין שום קונסטיטוציה, שום התייחסות אימננטית ערכית. *יישא אישה - שוב, ההבחנה השובניסטית בין אובייקט לסובייקט. הזכר מתייחס אל עצמו גרעין סובייקטיבי שהכל אמור להתייחס על פי קנה המידה שלו. האישה היא האובייקט אותה יש לשאת, לה יש לספק מחסה ואוכל. האפשרות ההופכית בכלל לא עולה על דעתו. *גם אתה לוקה באופן חמור בשובניזם המיימונידי - לקחת אישה. אני יודע שזה מטבע לשון אך אם אתה מנסה לקרוא באופן מדוקדק את הרמב"ם, הרי שישנה חשיבות מירבית לכל מילה וביטוי. *דןגמא - הפסיכולוג אדלר הביא דוגמא לילדה שמטפסת על עץ וטען שהמניע הפסיכולוגי שלה זה להראות לבנים שגם היא יכולה. מדוע שלא נפרש את הטיפוס כמו שמפרשים את הטיפוס של הזכר- כי היא רוצה לטפס. עם כל הכבוד והעניין העמוק שיש בחשיבה המיימונידית, הרי שעל פי הקטע הקטן הזה אנחנו רואים פעם נוספת את האטימות הזכרית-שוביניסטית שכל אנליזה תיאולוגית לוקה בה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אהלן רון, איני יודע אם כל אנליזה תיאולוגית לוקה באופן אינטרינזי באטימות זכרית-שוביניסטית. יש בקטע הנדון ביטוי להרגלים האוניברסליים בזמנו של הרמב''ם, כמו גם לרעיונות המוטמעים אולי ביסודות ההלכה, אך זה נושא לדיון עמוק ונבדל. בכל אופן לגבי המינוחים בהם אני עצמי השתמשתי - מתקבל בהכנעה. יש נפשות בודדות עם פין ובלעדיו. לא אתיימר לדבר בשם הקבוצה השניה, בעצם גם לא בשם הראשונה. בפרט ודאי שאשמח אם תימצא אישה שתיקח אותי, או לפחות תרמוז לטובת היכרות. לצערי הקול הנשי לא ניכר דיו באייל, לא מעשית וודאי שלא מטאפורית, ותעיד כתיבתי היבשה. מודעות האהבה הנותנות לדיון זה חסות שבות ומזכירות לי זאת בכאב. אציין לסיום שאני שותף לדעתך באשר למכשלה באבחנות פסיכולוגיות שונות בין ההתנהגות הראויה לבנות ולבנים. אם תגרה אותי עוד קצת ודאי אשמח להשפיך עוד כמה פסקאות גם על כך. סליחה על הבוטות המינית בדבריי, גם בה יש עייפות ולא התרסה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ליאור, אם לא הייתה עייף מדי כדי להבין ולהתנצל על הבוטות, אולי מוטב היה למחקה מלכתחילה. בכל אופן, תמיד אשמח לקרוא את מה שיש לך לאמר והגירוי היחידי שאני יכול אולי לספק היא אימרתו של סר הילארי - בגלל שזה שם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דחיתי לכבודך את תשובתי לשעה צלולה יותר. אפשר לדעתי למצוא התאמה משמעותית בין המוסכמות ה'גבריות' לבין הגישה התכליתית בחברה המודרנית. בשם ערך התועלת, השואף למקסימום תוצרת במינימום השקעה, נמדד גם הקשר האישי ע"פ האינטרסים שהוא עשוי לקדם. הפרגון מפנה מקומו לסנג'ור, יחצ"נים מתפרנסים משמירה על קשר, ואת הניסיון הכן להתחבר מרחיקים למקומות הבילוי, כאמצעי פורקן לקראת יום העבודה הבא. דזמונד מוריס קרא למטרופולין 'גן-החיות האנושי' והיטיב לתאר את תצפיותיו על אנשים המגלים סימנים נוירוטיים האפייניים לחיות בכלוב. ההבדלה בין ביזנס לפלז'ר זרה לנפש. נסתכל למשל על תנועות הנוער. במסגרת לא פורמלית זו יש מגע שוטף בין עשרות רבות של אנשים, והיכרות אישית אינטנסיבית המצמיחה לרוב קשרים עמוקים. ואמנם חברתי מצאה אותי בתנועת הנוער ולא בביצפר. לא לשווא העיר יאיר לפיד שהפאבים נראים כמו פעולה בצופים בכיתה ח', ולא סתם שורץ האייל בסטודנטים, שהרי הרצון בחברת אדם מתנתב לו למקומות הבילוי ולרשתות התקשורת. משיחות שניהלתי עם 16 מכרים לא-דניים שלי עולה כי הרשת הצה"לית המתפתחת משמשת זירה לתקשורת לא פורמלית גועשת. קישוריות גואה זו אפשר לפרוט גם לתועלת - הרבה פחות בירוקרטיה, הבנה יותר טובה בין היחידות, צורך פחות בשירותי תמיכה נבדלים לכל זרוע. לאחרונה (1) פורסם מחקר המוכיח את תרומת הקישוריות הגבוהה למציאת בן-זוג רצוי. שירותי ההיכרויות משתדלים לחקות סביבה קישורית זו באופן מלאכותי , תועלתני משהו. שבת שלום (של הנפש) ולא סוף-שבוע (תועלתני) נעים |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |