אחרי שמונה-מאות עמודים, 246560
טווידלדי יום א', 12/9/2004, 23:34
וכמה קטעים פזורים בהמשך הספר
נראה לי שאני כבר יכול לחוות דעה.
1. אלמוג כותב בסדר גמור. הוא לא מייגע במיוחד, ורוב הזמן הוא נמנע מז'רגון סוציולוגי, לשמחת הקורא הממוצע. פה ושם מתפלק לו.
2. אבל, הספר ארוך מדי. עורך היה יכול לקצץ הרבה עמודים בלי לפגוע בתוכן, חלק מהציטוטים אינו תורם מספיק, ומה שיוצא זו מסה שמאוד תועיל למישהו שמחפש סקירה היסטורית-סוציולוגית על נושא כלשהו, אבל פחות למי שירצה לקבל מבט כולל: הוא עלול לקבל כאב-ראש קודם.
כמו-כן, רמת הספר אינה אחידה. אלמוג במיטבו כשהוא כותב על תרבות, ובמירעו כשהוא כותב על דברים מקצועיים. השער 'החזית המשפטית' עלול לגרום כאבי-ראש לא מעטים לעורכי דין, ודומני שאלמוג לא מצליח לתפוס הקשרים רחבים הן של פעולת בתי המשפט והן של הביקורת עליהם, שהוא מתעקש למקם בתור כמעט אך ורק מלחמת עולמות בין ליברלים ושמרנים.
3. הוא שופט יותר מדי את המציאות, וזה משבש את ההערכה. אני לא מצפה שהוא יהיה 'אובייקטיבי', אבל גם לא שישיר שירי-ניצחון לתרומת X או Y לדמוקרטיה (תוך הגדרה מאוד ספציפית של המושג).
4. גם דעותיו מוסתרות בקושי. כך, למשל, הוא מציין במשפט קסטנר שהשופט בנימין הלוי היה מקורב בדעותיו לימין (ואגב-אורחא מסביר את פסיקתו ככה), אבל לא טורח לציין את זה לא בפסיקתו של הלוי לעניין כפר-קאסם וגם לא בכמה אחרות, שם הלוי פוסק בצורה ליברלית. בקיצור, לטובת שבלונה הוא לפעמים מחמיץ את המורכבות, כאילו שהשופט הלוי של 'דגל שחור' איננו אותו שופט של 'מכר את נשמתו לשטן'.
5. הצורה שהוא מציג את תודעתה של הציונות הקלאסית שונה לדעתי מהצורה שאותה הציונות תפסה את עצמה. וככה הוא יכול להביא ביקורת של משוררים עוד בתחילת המדינה (כולל אלתרמן וכמה מגדולי הציונים), בטרם נגמר 'בניין-האומה', כסימן של תחילת הסטייה מהתודעה הציונית וביקורת שתוביל לערעור התפיסה השלטת, וכו'. אבל אם עוד לא התעצבה עדיין התפיסה הזו, איך יכול להיות שהביקורת היא כבר השלב של 'מעבר לשיא'?
6. ובכל-זאת, למרות כמה פגמים, רוחב היריעה מרשים מאוד. היום הספר הזה פחות חשוב ממה שהוא יהיה לדעתי עוד עשרים שנה: אז, דורות שלא היה להם מגע עם המאורעות המתוארים, עשויים בהחלט ללמוד עליהם רק דרכו. בתור לקסיקון לתולדות השינוי החברתי בקרב חלק ניכר מהחברה הישראלית (החילונית בעיקר) לא יהיה לספר תחליף.
הנה, בדיוק מצאתי דוגמה ל-‏4: 246565
טווידלדי • בתשובה לטווידלדי יום א', 12/9/2004, 23:52
''ההצגות הללו עסקו בגל הלאומנות, שיגעון הגדלות והמשיחיות הסהרורית שתקפו את החברה הישראלית''.
זו, למשל, צורת ביטוי שמייצגת הרבה מעבר לגישה מחקרית.
הנה, בדיוק מצאתי דוגמה ל-‏4: 246787
האייל הסוציולוג • בתשובה לטווידלדי יום ג', 14/9/2004, 1:25
כי אין אצלו לאומיות, רק לאומנות
רגע, אתה מגן עליו או מתקיף אותו? 246808
טווידלדי • בתשובה להאייל הסוציולוג יום ג', 14/9/2004, 7:58
רגע, אתה מגן עליו או מתקיף אותו? 246932
האייל הסוציולוג • בתשובה לטווידלדי יום ג', 14/9/2004, 20:58
מבקר אותו.
לטעמי הוא מערבב יותר מדי פעמים בתוך הטקסט את ביקורתו על הימין, במיוחד על הדתי.
אה. חשבתי שציינתי את זה. 246933
טווידלדי • בתשובה להאייל הסוציולוג יום ג', 14/9/2004, 21:02
אה. חשבתי שציינתי את זה. 246939
האייל הסוציולוג • בתשובה לטווידלדי יום ג', 14/9/2004, 21:16
נכון.
אמרתי שאתה צודק ואצלו לאומיות תהיה תמיד ''לאומנות'', לא רק בציטוט שהבאת.

וחוץ מזה - אבא שלי יותר גיבור.
חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים
האייל הקורא RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש © כל הזכויות שמורות