בתשובה לאלון עמית, 02/09/04 9:56
 |
|
 |
||
|
||||
 |
למיטב ידיעתי: 1.השינוי נעשה לפני מספר שנים לא בגודל אלא בשם. בעבר היה מד"כ (מדריך כיתה) - אחרי/לפני תפקיד מ"מ, ממ"ח (מדריך מחלקה) - לאחר תפקיד מ"פ ובראש הפלוגה עמד אקס מג"ד. השינוי נעשה שלמעשה ארגנו את השמות כמו בגדוד רגיל. דהיינו מג"ד - מ"פ - מ"מ וכנ"ל לגבי הקבוצה: גדוד (גפן/דקל) - פלוגה - מחלקה. השינוי נעשה כדי ליצור זהות ארגונית (הן לשגרה והן לחרום) בין הקורס לבין יחידות הצבא מהן מגיעים הצוערים ואליהן הם חוזרים. 2.שינוי נוסף שנעשה היה במתכונת הקורס. בעבר היה קורס חי"ר (כ 6 חודשים), קורס אגמ"י (שריון, חת"מ,נ"מ, הנדסה) כ- שלושה חודשים בבה"ד 1 ואחר כך השלמה חילית) וקורס בסיסי (כחודשיים בבה"ד 1 + השלמה חילית) כיום הצבא מדבר על הקרב המשולב (דהיינו איגודי כוחות של חי"ר, שריון, והנדסה +חת"מ כמסייע) ולכן מבנה הקורס הוא כדלהלן: קק"צ (קורס קצינים) יבשה: כשלושה חודשים - איחוד של קורס חי"ר ואגמ"י. רוב החומר שנלמד הוא תיאורטי. לאחר מכן כל חי"ל הולך להשלמה של ארבעה חודשים (חי"ר נשאר בבה"ד 1, שריון, הנדסה, נ"מ וחת"מ - בבסיסי ההדרכה שלהם) שבסוף נפגשים, כרגיל, ברב"ח1. בנוסף שילבו את הבנות בקורס הקק"צ יבשה - בעיקר מדובר במדריכות השריון, חת"מ והנדסה אך גם בנות בתפקידי פיקוד (כמו פלוגת הקרקל וכדומה). שילוב הבנות הוא לא רק בקק"צ אלא גם בקורס מ"פים. למיטב הבנתי הצוערים הדתיים סירבו להשתבץ בגדוד המעורב (הדס) בגלל הבנות (צוערות) שנמצאות בו. ____________________ 1 רב"ח - שבוע רב חילי שבו למעשה מבצעים תרגילים בצוותים מעורבים. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
גם לוחמות הנ''מ עושות קורס קציני (וקצינות) יבשה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה, לא ידעתי על השינויים הללו. אך עדיין לא הבנתי מה הקושי של צוער דתי להשתבץ בגדוד שיש בו צוערות. להיות באותו בסיס זה בסדר, אבל לא באותו גדוד? איפה הבעייה - בישיבה בכיתה, בניווטים, במסלול מכשולים, בתרגילים, במסעות? עכש"ז הכיתות (או המחלקות) השונות כמעט תמיד עובדות בנפרד (אפשר לשים את הצוערות בכיתה משלהן), וגם כשהן לא אני לא בטוח איפה הפוטנציאל לעברות הלכתיות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אם אין כאן פוטנציאל מיידי, אני מניח שיש חשש מ''פיחות זוחל'' ואולי נסיון לנקוט עמדה לפני שהמצב משתנה עוד יותר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל לקראת מה זוחל הפיחות? אני מניח שאין חשש שתהיינה מקלחות משותפות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שהדרישות הן פחות מעשיות ויותר הצהרתיות בבחינת "הננו כאן". ככל שהמשקל היחסי של הבני"שים בצה"ל ובפרט בשדרת הפיקוד יגבר, הם ידרשו יותר ויותר להתחשב בעמדות וברגישויות שלהם (במקרה זה ביטול השרות הצבאי לבנות). שים לב שהחיילים לא פנו לרבנים הצבאיים אלא לרבנים שלהם ובכך הפכו עוד מוסד רבני לפרזיטי (כמו הרבנות הראשית ורבני הערים). הסערה בכוס מים הזאת טומנת בחובה 2 עניינים גדולים ממנה. מצד אחד יש חשש שצה"ל יכנס למאבק כוחות עם הציבור הדתי, בו סיכוייו לנצח קלושים. בעוד ההתגייסות של הימין האמוני הולכת וגדלה, התגייסות הבנות עוברת לפחות שלב של ספקנות כמו כל ההתגיסות החילונית (צה"ל אמנם הצליח בשילוב נשים יותר מצבאות אחרים, אבל זה היה ללא אופוזיציה גלוייה). העניין השני הוא הצרה הצרורה של קיום מערכות שלטון כפולים (המדינה והדת). כפי שיעידו עמודי אתר זה קיום שלטון אחד הוא קשה מספיק ורבים האנרכו-קפיטליזם (אם להשתמש בביטוי לא מדוייק) המטיפים לצמצום כוחו. קיום שלטון כפול שרבים ממערכותיו הן בהכרח פרזיטיות הוא צרה שיש לה נטייה לקיים את עצמה לאורך זמן תוך החלשת הגוף הנושא אותן. ההיסטוריה מלמדת שהמצב הזה מוביל או לחיסולו של צד אחד ע"י משנהו באלימות, או ע"י הופעתו של גורם שלטון שלישי המצליח לרסן את הממסדים הישנים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איזה היסטוריה מלמדת את זה? אני דווקא יכול לחשוב על המתח בין המערכות כפתח לפלורליזם ודרך למנוע טוטליטריות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1) המאבק בין הכנסיה למהפכנים של צרפת הסתיים בגרוש והוצאה להורג של הכמרים האפיפיוריים והקמת כנסיית מדינה (נעלמה בתקופה שבין הנפוליונים). הפלורליזם הצרפתי בן זמננו מכיל בתוכו איסור מוחלט על התערבות הכנסייה בענייני המדינה. (כך גם בארה"ב). 2) באנגליה המאבק בין המלך לכנסייה הסתיים בהתזת ראשם של תומס מור וחבריו והקמת כנסיית המלך (האנגליקנית). 3) בגרמניה המאבק בין ההבסבורגים לכנסיה הסתיים עם חיסול הכח השלטוני של הכנסיה בגלל הרפורמציה הפרוטסטנטית. (מצב דומה בשוויץ). 4) המאבק בין האייטולות לשאחים של פרס הסתיים בהוצאתו להורג של ראש הממשלה החילוני של אירן ותפיסת השלטון ע"י הממסד הדתי. לא נראה שקיימת דרך להפוך מצב זה מלבד ע"י טבח באייטולות וחסידיהם שיטול את כח השלטון מידם. 5) המשטרים החילוניים בעולם הערבי הצליחו עד עתה להדוף את הפונדמנטליסטים האיסלמיים ע"י חיסול כל גורם איסלמי המעיז להתערב בסמכויותיהם. גם במצב הנפוץ בו מתקיים שיווי משקל בין שלטון חילוני ודת מדינה (הוא מתקיים על סמך עליונות ברורה של אחד הצדדים), אני לא חושב שאפשר לדבר על פלורליזם (אפילו כאשר הדבר נוגע בדתות שהן מטבען מתרחקות מענייני השלטון החילוני כמו הבודהיזם והקונפוציאניזם). גם המהפכות האלימות הנובעות ממאבקי הכוח בין הצדדים, מטבעם אינם מוליכים לאוירה פלורליסטית. אולי אכוון יותר לכיוון שאלתך בהערה כי הסכמי פשרה בין שלטון חילוני ודתי (הקונקורדטים של נפוליון ומוסוליני. ההבנות בין היטלר לכנסיה הקתולית הגרמנית, ההסכם בין בן גוריון לרב מיימון אאל"ט) אשר יכולים לפעמים להביא למצב פלורליסטי יותר, אפשריים רק במצב בו יתרון הכח של אחד הצדדים ברור מראש. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב על תפיסת החרב הכפולה (תנו לקיסר את אשר לקיסר ולאלוהים את אשר לאלוהים) כתפיסה שאפשרה את פיתוח התרבות המערבית. במצב שלנו, מתאים לי שיהיה מתח בין האינסטנציות הדתיות ומוסדות המדינה. כך אף אחד לא יטעה לחשוב (כמו ניצה) שהמדינה היא כלי ליישום אוטופיות דתיות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה נכון שהאיסלם הסוני-עבאסי והכנסייה הקתולית היו ממסדים שאפשרו שימור מסורות חילוניות מהעולם העתיק והעברתם לתרבות המערב. אבל הן עשו זאת רק לאחר שחיסלו את כל מקורות התרבות המתחרים (הפגניים והיהודיים). בכל אופן, הדוקיום מלך-כוהן הוא המצב הנפוץ והמוכר לנו. הבעיות מתחילות כאשר צד אחד צובר מספיק כוח כדי להשתלט על הצד השני. כפי שהבין יפה כבר בן גוריון, המצב שחיילי הצבא הממשלתי נשמעים לגורמים חוץ ממשלתיים הוא בלתי נסבל. המצב בו השלטון מאפשר הקמת מעמד קצינים שאינם נשמעים לו הוא סימן ברור לחולשת השלטון. למצב כזה יש נטייה להתפתח לכיוון של משטר ברונים שודדים אשר שודדים את משאבי האוכלוסיה שלהם לצורך חיי המותרות שלהם ואינם ממלאים את הפונקציה של הנהגה וניהול חיי המדינה להם הם מתימרים (דוגמת קצין המאפשר לרס''ר שלו לנהל את העניינים). לסיום , ראוי לי להזכיר בעיקר לעצמי שההיסטוריה מלמדת בעיקר שלא צריך ללמוד ממנה יותר מדי, אבל היא יכולה לתת לנו פרספקטיבה על ענייני השעה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
2) אם זה היה איזה מלך אחר ולא הנרי ה(8)חרמן שחשק באן בוליין בכל מחיר - אולי הכל היה אחרת? (רוצה לומר: יצריהם של יחידים בעמדות כוח משפיעים על מהלך ההיסטוריה באופן בלתי הפיך) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפרשה זו (גרוש הקתוליות מאנגליה) אין הרבה מן המשותף עם מה שקורה אצלנו, אבל היא כל כך מרתקת שהיא שווה התיחסות בפני עצמה. הכנסיה הקתולית לא הפסידה את אנגליה בגלל יצריו של הנרי ואדיקותה של אן בולין בת ה-18. הנרי יכל, לו רצה באמת בכך, לקחת את אן בולין לפילגשו, או לחלופין לחסל את קתרין מאראגון אשתו הקתולית. הסיפור כאן הרבה יותר סבוך. אבל הנקודה העיקרית היא שלא אן בולין גרשה את הכנסייה הקתולית מאנגליה אלא בתה אליזבת המלכה הבתולה. לאותה אישה מרשימה, שהיא בעיני הגדולה שבמלכי בריטניה, היו סיבות הרבה יותר משמעותיות להלחם בקתוליות. הקתולים היוו סכנה לחייה של אליזבת מילדותה (תמכו באחותה הקתולית מרי אשת הדמים) ויותר מאוחר בעיקר לשלטונה (תמכו במרי סטיוארט מלכת הסקוטים שהיתה בת דודה שנייה שלה). הכנסיה האנגליקנית של הנרי ה-8 היתה כנסיה קתולית ללא אפיפיור. רק בתו אליזבת בחושיה הפוליטיים המופלאים, השכילה לנצל את הרגשות האנטי קתוליים החריפים של הכנסיות הדיסידנטיות שהתפשטו בקרב המעמד הבינוני העירוני והמעמד הנמוך הכפרי, כדי לגבש את אותם לאומה אנגלית הניצבת מאחוריה כמשקל נגד לקתוליות העולמית שניסתה להדיחה ולחסלה. במהלך אחד היא הרחיקה את הכנסיה האנגליקנית מן הקתוליות והיא בעצם אבי האומה האנגלית. אליזבת השכילה להבין את רוח הזמן האנגלית אנטי-אפיפיורית והמהלך שלה מתוקף כך היה כל כך בעל עוצמה, שיורשיה (שהיו הצאצאים הקתוליים של מרי סטיוארט) לא יכלו להפוך את כיוון המהפכה האליזבטנית. מעניין מה היו עורכי ומפיקי התכנית המהוללת "אקזיט" חושבים על אותה נערה חובבת ריקודים, נשפיות, בגדים יפים, תכשיטים ותמרוקים, אשר בגיל 16 גילתה יכולת ביטוי והבנה פוליטית כזו, שיורשיה הסטיוארטים לא השכילו לחקותה אפילו בבגרותם. הם פשוט סרבו להבין שהיחסים שלא כדרך הטבע שקיימו עם הקתוליות תעלה להם בכסאם וגם לעיתים בראשם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זוית ראיה מעניינת, תודה רבה. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |