בתשובה לאורי, 29/08/04 21:56
 |
|
 |
||
|
||||
 |
יכול להיות שהגזמתי ב''לא''ים. כוונתי הייתה שאין להבחין בין מקרה שבו צריך לגלות האם האישה משקרת לגבי מניעיה, לגבי גילוי של כל דבר אחר במשפט פלילי - האם הייתה כוונה, האם יש אי-שפיות וכו'. תמיד עולים כל השיקולים שהזכרת, ולכן המקרה הזה אינו בעייתי באופן מיוחד מבחינת בית המשפט. (כמובן שניתן לטעון כי לבית המשפט באופן כללי חסרים כלים אמיתיים להתמודד עם הבעיות של המשפט הפלילי. אני האחרונה שאכחיש זאת, אולם לא בזה אנו דנים כרגע). ולגבי האישה המוכה הרוצחת - אני חושבת שניתן לפנות גם לטיעונים לפיהם נכיר ב''אשם תורם'' של הבעל המכה, אשר מצדיק הפחתת עונש (בדומה להכרה ב''קינטור'' כסייג להפחתת עונש). אני מסכימה איתך שאין הצדקה לומר שאין לה שיקול דעת אמיתי. אמירה כזו כמוה לומר שאם היא הייתה חושבת על זה ברצינות, לא הגיע לו למות. ...אבל הרי כל הטענה שלנו היא שבעצם קצת כן הגיע לו למות. בנוסף, כמו שאמרת, זה חרב פיפיות. אבל, כפי שניסיתי להראות, לא זה היה הטיעון שאליו כיוונתי, אלא לטיעון שרואה אותה לא רק כרוצחת, אלא גם כמשרתת את הצדק במובן מסויים, ולכן יש להפחית בעונשה (כמובן לא באופן מוחלט - היא עדיין רוצחת, אבל רק קצת פחות גרועה). |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
''אבל, כפי שניסיתי להראות, לא זה היה הטיעון שאליו כיוונתי, אלא לטיעון שרואה אותה לא רק כרוצחת, אלא גם כמשרתת את הצדק במובן מסויים, ולכן יש להפחית בעונשה (כמובן לא באופן מוחלט - היא עדיין רוצחת, אבל רק קצת פחות גרועה).'' גם זה עניין של חרב פיפיות. מה שאני רוצה לטעון, אולי, הוא שלטיעונים כאלה יש נטייה בולטת להתנקם בטוען מאוחר יותר. כיום, נשים תופסות בעולם הפשע אותו מקום שהן תופסות בדרג המנהל העליון של העולם -- קצת פחות מעשרה אחוז. בניגוד לסברה של פמיניסטיות רבות -- וזו בעיני אשליה מסוג מסויים -- ככל שנשים יתפסו את מקומן הראוי בכל דרגי החברה (היינו, כחמישים אחוז) כך יגדל שיעורן גם בין הפושעים. הטיעונים המנסים להציג נשים כקרבנות, כנוקמות-עם-הצדקה, וכו' ייתפשו במצב כזה יותר ויותר כהתחמקות מאחריות ויביא לשפע טענות זהות מהכיוון השני (הגבר המכה כקרבן חינוכו, למשל), שמבחינה משפטית יהיו בעלות תוקף דומה. במובן המעשי, מה שאני מציע הוא להלחם בכל עוז למנוע מקרים כמו זה של כרמלה בוחבוט, אבל לעבור הרחק-הרחק אל מאחרי הקלעים כאשר הוא כבר מתרחש. כרמלה בוחבוט לא שרתה שום צדק -- היא שרתה את עניינה האישי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השאלה היא האם אין משהו ''בוגדני'', בלטעון יומם וליל כנגד אלימות נגד נשים, ועם זאת להתנכר לחלוטין לאישה שרוצחת את בעלה. אני מסכימה איתך שייתכן שהחששות עולים על היתרונות, אבל בעיני הפתרון הוא לא ''העלמות'' אל מאחורי הקלעים כאשר דבר כזה קורה, אלא נסיון אמיתי לבחון מה ההתנהגות הראויה. (אגב, ככל הנראה זה מה שאנחנו עושים כאן....) אני חושבת שזו סוגייה סבוכה למדי, ואני מודה שהעלית לי לא מעט סימני שאלה שכרגע אין לי פתרון עבורם, אבל בעיני התעלמות ממנה היא לא ממש קוהרנטית. (אגב, בדיוק כמו שמי שטוען לחינוך כדבר חיוני לא יתייחס בכלל לטענות המתייחסות לפושע שלא זכה לחינוך טוב. הוא יכול בסיכומו של דבר להחליט שזה לא אותו דבר, אבל הוא לא יכול להתחמק מן הויכוח). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"השאלה היא האם אין משהו "בוגדני", בלטעון יומם וליל כנגד אלימות נגד נשים, ועם זאת להתנכר לחלוטין לאישה שרוצחת את בעלה." זו שאלה קשה ואני חייב להודות שאין לי תשובה טובה לה. המפתח, עם זאת, טמון לדעתי בשינוי כללי של ההתייחסות לפשיעה, עם מיזעור של ההתחשבות בטיעונים "סביבתיים" ("אבא שלי הרביץ לי ולכן גם אני הפכתי לבעל מכה") וחזרה להתייחסות לפושע בהקשר המוגבל של פשעו ותו לא. היחס הענייני והמצמצם הזה אולי יפגע באותו מיעוט קטן של נשים המבצעות פשע שיש לו נסיבות מקלות חשובות, אך ימנע חמיקה מבעד לחורי הרשת של מספר גדול הרבה יותר של פושעים גברים. במקביל, אני חושב שעדיף להתמקד פחות במניעה סביבתית (חינוך, סדנאות, הסברה) גם משום שהיא נעדרת הגדרה ברורה מספיק של יעדים והשגת יעדים ונוטה להפוך ל"מריחה" וגם משום שהיא מבזבזת משאבים יקרים שחשוב להשקיעם במניעה בפועל של פגיעה בנשים בצעדים פשוטים ומעשיים ככל האפשר בתחום שיפור השיטור (בעיקר סמכות השוטר לבצע מעצר גם בלי תמיכה של תלונת האישה וגם כאשר היא מוסרת עדות שקר במקרי תקיפת שוטר), סילוק מפגעים פוטנציאליים (לדוגמה, שלילת רשיון נשק אוטומטית מכל מכה גם אם "האישה משכה את התלונה"), ארגון הליכים אוטומטיים להגנה על נשים (לדוגמה, מתן זכות לכל אישה ליישם צו הרחקה בכל מקרה של פרידה/גירושין לתקופה של חודשים מספר), וכן הלאה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לצערי התגובה שלך מחזירה אותי לטענה ששוב נדמה שמול עבריינות מורכבת התגובה היא רק להחמיר בענישה ובצמצום זכויות העבריין. אתה פוסל לחלוטין את האופציה השיקומית וזאת ללא ידיעה ממשית על הגופים הטיפוליים, הטכניקות השונות והמסגרות הטיפוליות שפותחו בחו''ל ובארץ לטיפול בגברים מכים. זאת לא מניעה סביבתית אלא התערבות נקודתית בעלת מטרות, ודרכי פעולה ברורות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. תגובותי התמקדו בהחמרת האכיפה, לא בהחמרת הענישה. המטרה היא למנוע החמרה של המצב או התרחשות של פשע, לא להעניש בחומרה אחרי ביצועו. ב. הספקות שלי בקשר לשיקום נובעים מכמה מקורות: 1. עניין הרצון החופשי של הבעלים המכים, האנסים או הפדופילים ל"שקם את עצמם." בלי שיתקיים רצון כזה, שיעור ההצלחה יהיה דל ביותר. 2. העובדה שבמקרים רבים – במיוחד ב"עבירות מין" – שיעור ההצלחה של התוכניות השיקומיות הקיימות עלוב למדי. 3. השימוש במתודה הפסיכולוגית, שאינה בדוקה, מוכחת או עובדת ברוב המכריע של המקרים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
2. תוכל להביא סימוכין לכך? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בסופו של דבר, אני מסכימה איתך שצריך לחזור לשיטה המסורתית של ''לא שופטים את הנאשם אלא את המעשה'' - כלומר - לא בוחנים כל כך את ההסטוריה שלו, אלא את המעשה הספציפי שעשה. ההתייחסות שלי לנשים מוכות היא במובן הזה ''פתרון מסדר שני'' - אם כבר מכירים בכך ש''בעל מכה כי הכו אותו'', אז לפחות שיכירו בזה גם ביחס לנשים. ולגבי התמקדות במניעה, ולא בענישה - אני לא יכולה להסכים יותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''שפע טענות זהות מהכיוון השני (הגבר המכה כקרבן חינוכו, למשל)'' - כבוגרת הקורס של גיל רונן, זכור לי שאותן טענות מהכיוון השני נגעו דווקא להאשמת האשה הקנטרנית בהבאת הגבר לכדי מעשה אלימות. נוסח ''היא ירדה לחיי, צלצלה למשטרה והרחיקה ממני את הילדים, אז לא יכולתי להתאפק יותר והבאתי לה כאפה''. אם כבר נשמעו טענות לגבי החינוך הגברי העכשווי, נאמר שהוא ''רך'' מדי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה היה קורס ? אז זה לא היה באמת ? ומקבלים תעודה בסוף ? איפה שלי ? למה תמיד מודיעים לי אחרון ? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אל תיקח ללב. כולם העתיקו, חוץ מג'ק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האדון רונן טען מה שטען לא בבית המשפט אלא באיל. הטענה שלו – וריאציה בהמית במקצת לרעיון הנושן של "האישה המסרסת" – לא עולה לרוב בבית המשפט במקרים של הכאה. הכוח של טיעון הגבר כקרבן סביבתו במקרים של הכאה טמון בכך שהוא משתמש בטיעונים זהים לאלו שמשתמשות בהם נשים בנסיבות משפטיות. קישון כתב באחת ההומורסקות שלו על סוציולוג הונגרי שיצא לבדוק אצל זונות העיר בודאפשט איך הן הגיעו לזנות. אחרי המחקר המקיף התברר כי כל 12,642 הזונות הגיעו לזנות אחרי שאמם מתה ואביהן השיכור אנס אותן והוריד אותן לזנות ועתה כבר אין דרך חזרה שכן עליהן לממן את לימודיו של אחיהן הקטן. מכאן אתה למד, כותב קישון בנימה שוביניסטית משהו, כי אין זונה שהגיעה לזנות רק משום שהתחשק לה, למשל, לזנות. הגמביט ההונגרי מיושם היום בקנה מידה רחב על-ידי נאשמים במקרי אונס, ובמיוחד הפדופילים ביניהם, להעלות במהלך המשפט תיאורים קורעי לב של מעשים דומים לשלהם שבוצעו בהם בעודם רכים בשנים. למעשה, קשה למצוא היום אנס שאינו נושא עמו איזו טראומה מן העבר הנחשפת במהלך המשפט. ביסודו, הארגומנט הזה זהה לזה שבו משתמשות נשים כדי להסביר מעשים או מחדלים שלהן בבית המשפט. ברוח הנפוצה היום בבתי משפט, לפיה אף אחד לא אחראי לשום מעשה שלו והכל הוא "נסיבות טרגיות" ש"אינן בשליטתו של הנאשם" גברים מתחילים לאמץ, ובהצלחה לא רעה, לא טיעון של התגרות שהוציאה אותם משליטה אלא דווקא טיעון שהם לא היו בשליטה מלכתחילה וההכאה/רצח/אונס שביצעו היו פשוט תוצר של "מה שעשו להם קודם" ו"המצב הנפשי הכללי" שלהם. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |