 |
האדון רונן טען מה שטען לא בבית המשפט אלא באיל. הטענה שלו – וריאציה בהמית במקצת לרעיון הנושן של "האישה המסרסת" – לא עולה לרוב בבית המשפט במקרים של הכאה.
הכוח של טיעון הגבר כקרבן סביבתו במקרים של הכאה טמון בכך שהוא משתמש בטיעונים זהים לאלו שמשתמשות בהם נשים בנסיבות משפטיות.
קישון כתב באחת ההומורסקות שלו על סוציולוג הונגרי שיצא לבדוק אצל זונות העיר בודאפשט איך הן הגיעו לזנות. אחרי המחקר המקיף התברר כי כל 12,642 הזונות הגיעו לזנות אחרי שאמם מתה ואביהן השיכור אנס אותן והוריד אותן לזנות ועתה כבר אין דרך חזרה שכן עליהן לממן את לימודיו של אחיהן הקטן. מכאן אתה למד, כותב קישון בנימה שוביניסטית משהו, כי אין זונה שהגיעה לזנות רק משום שהתחשק לה, למשל, לזנות.
הגמביט ההונגרי מיושם היום בקנה מידה רחב על-ידי נאשמים במקרי אונס, ובמיוחד הפדופילים ביניהם, להעלות במהלך המשפט תיאורים קורעי לב של מעשים דומים לשלהם שבוצעו בהם בעודם רכים בשנים. למעשה, קשה למצוא היום אנס שאינו נושא עמו איזו טראומה מן העבר הנחשפת במהלך המשפט.
ביסודו, הארגומנט הזה זהה לזה שבו משתמשות נשים כדי להסביר מעשים או מחדלים שלהן בבית המשפט. ברוח הנפוצה היום בבתי משפט, לפיה אף אחד לא אחראי לשום מעשה שלו והכל הוא "נסיבות טרגיות" ש"אינן בשליטתו של הנאשם" גברים מתחילים לאמץ, ובהצלחה לא רעה, לא טיעון של התגרות שהוציאה אותם משליטה אלא דווקא טיעון שהם לא היו בשליטה מלכתחילה וההכאה/רצח/אונס שביצעו היו פשוט תוצר של "מה שעשו להם קודם" ו"המצב הנפשי הכללי" שלהם.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש