בתשובה לבת-חן, 25/05/01 20:13
 |
|
 |
||
|
||||
 |
בפעם הראשונה זה מזעזע. האסון נראה איום ונורא. אחרי יום בו ראית את זה עוד 10 פעמים, זה גורם לאדישות. העוקץ ניטל מהאסון ומימדיו בתפיסה הפנימית של הצופה מצטמצמים. אחרי שנה זה משודר בתוכנית אסונות בין חתול שנתקע על עץ ושני מטוסים שהתנגשו זה בזה במהלך תצוגה. אז זה כבר משעשע, עוד פריט בידורי בהיצע התרבותי. זה תהליך ההזנייה של המוות. כשלעצמי, נמנעתי מלראות את הסרט המדובר. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
ולשיטתך, אם בפעם הראשונה זה נראה מזעזע - איך זה נראה אם לא רואים את זה בכלל (ועל כך תוכל להעיד מכלי ראשון)? (וכותרת התגובה מתייחסת, כמובן, לסקר הקודם באייל, ואשמח אם תשיב על השאלה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אדם שלא מסוגל להזדעזע מאובדן חיי אנוש באשר הם, גם מבלי לצפות באובדן שכזה באופן מציצני ופוגע בטלוויזיה, איבד את הרגישות הבסיסית לחיי אנוש ולערכם. אין כאן שאלה של "זכות הציבור לדעת" ואף לא של "חדשות כהוויתן" - מדובר בבידור המוני, טהור ואכזרי. מולך הרייטינג הוא הוא שגורם לשידור סוג כזה של צילום, וכל תגובה אחרת מצד כלי התקשורת שעוסקים בכך הינה בבחינת לעג לרש. הסרט, אני מניח, לא תורם יותר ממה שכבר ידוע לך על פרטי המקרה. הוא רק מציג את הזוועה הזו בצבעים חיים ובתמונה נעה על המסך שלך - בין הפרסומות הצבעוניות והקולות הסמכותיים של מגישי החדשות ומנחי תוכניות האירוח. הצרחות, הפאניקה, ההתרוצצות, חוסר ההבנה הראשוני שמוחלף בבעת עז - כל אלו צפויים וידועים למי שמכיר את הרוח האנושית. הרצון לצפות בכל אלו נובע יותר מסף רגישות נמוך ביותר מאשר ברצון "להתמודדות" עם האסון. אם יש בו כדי להאיר את הנסיבות והגורמים לתאונה הנוראה הזו, הרי שיש להשתמש בו בבחינת עדות משפטית כאשר יהיה בכך צורך, לא מעבר לכך. האם לתחנת טלוויזיה ישנה הזכות הבסיסית לשדר את זה? בסופו של דבר, כן. זה מימוש חופש ההתבטאות שלהם. האם ראוי לעודד או לצפות בזה? לטעמי, לא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חוזר ואומר שארצה לדעת את תשובתך לשאלה "האם יש מקום להצגת הסרט?" או "האם יש מקום להצגת הסרט במהדורת החדשות?". אמנה עכשיו סצינות ותמונות נוספות שהוצגו במסגרת מהדורות החדשות בטלוויזיה ובעתונות, והייתי רוצה לדעת באילו מן המקרים הצגתן "תרמה יותר ממה שכבר ידוע": 1. חטיפתו של אליאן גונזאלס מבית קרוביו בפלורידה. 2. סרט הווידאו בו נראה נחשון וקסמן עם חוטפיו, ובו הוא מציג את תנאיהם לשחרורו. 3. קבוצת חיילי צה"ל בלבנון שרים "רד אלינו אווירון ]...[ ונחזור בתוך ארון" 4. הצילומים בהם נראה יגאל עמיר יורה ביצחק רבין. 5. הצילומים בהם נראים שמעון פרסו יצחק רבין (בין היתר) שרים את "שיר לשלום" בעצרת, טרם הירצחו של האחרון. 6. שמי הלילה של בגדד מוארים בהבזקי ההפגזות האמריקניות. 7. הכניסה לקניון בנתניה, לאחר התפוצצות המחבל שם. 8. הילד מוחמד דורה ואביו מנסים לתפוס מחסה מפני ירי, ונפגעים מהירי אחר כך. ]רשימה ראשונה[ |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מיץ ידידי, אינני מתכוון להגיב לרשימתך הספציפית הזו או לרשימות דומות בעתיד. אני מוכן להגיב ברמת העיקרון. אני חושב שחופש הביטוי וההתבטאות חייב להיות אבסולוטי ומוחלט בעבור כל אדם ודעה באשר הם. במסגרת זו אני מביע את סלידתי העמוקה משידור הסרט המדובר, כמו גם את תמיכתי בנגינת יצירותיו של ריכארד וגנר - ואין התנגשות בין השניים כלל וכלל. במקרה דנן אני נמצא בצד הנפגע של המשוואה - אני חש שלא בנוח אל מול עצם השידור, ואני מיישם את שקראתי לו במקרה ואגנר: אני מביע את סלידתי מהעניין, מכיר בזכותם של כלי התקשורת לעשות כרצונם, נמנע מלצפות בסרט ובולע את עלבוני בשקט. בהקשר כללי לפסקאות הנ"ל אני רוצה להזכיר בשנית שלדעתי ישנו הבדל ממשי בין אדם פרטי וגוף מסחרי בנוגע לחופש הביטוי וההתבטאות (זאת למרות המגמה המשפטית במדינות קפיטליסטיות להשוות בין השניים מבחינה לגאלית בנושאים מסוימים), וכי לטעמי חופש זה איננו מוחלט וגמור במקרה האחרון, וניתן ואף חשוב לסייג אותו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שהבהרת את עמדותיך בנוגע לסרט האמור מחד וליצירותיו של ואגנר מאידך, ואת היעדר הסתירה בין השתיים. הגם שאני מוצא את הסוגייה של ''מהן חדשות בטלוויזיה'' ואת השאלות הנגזרות ממנה, לגבי הערך החדשותי של מראות שונים (כולל אלה שהופיעו ברשימתי), אני מכבד את אי רצונך להתייחס לשאלה זו הן ברמת הפרט והן ברמת העקרון. לסיום אעיר כי האופנה האיילית האחרונה של הכרזה חד-צדדית על ''סיכום דיון'' בכותרת היא (לפי שעה) משעשעת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היה מעניין לקרוא ניתוח סמיוטי ורעיוני של ההשפעה המאנית (קרי אלכסנדרינית) על השינויים בהרגלי התגובה באייל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני יכול להעיד על עצמי שאני מודע לכך ושלעיתים אני עושה זאת בכוונה תחילה. כמו-כן, אני מוצא את אופן הכתיבה הזה להיות נוח ומעניין למדי, אם כי לעיתים טרחני ומנוכר משהו. בכל מקרה, ב''סיכום'' לא הייתה כוונתי בהכרח לסיום, כי אם קטיעת כיוון ההתפתחות של הדיון למען מסקנה כללית יותר. אשמח להמשיך ולהתדיין בנושא זה, באם יוצגו טיעונים נוספים וחדשים בעניין. ואגב, אני משוכנע שלא רחוק היום שמאמר על אופן התפתחותו של ה'אייל' והזרמים התת-קרקעיים שבו יתפרסם, למעשה אני בטוח שכבר כעת ניתן להגיע לכמה מסקנות מרתקות בנושא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לדעתי, כפי שכתבתי, אכן הצגת ''מסקנה כללית'' או למעשה עמדה ברורה בנושא העקרוני של חופש הביטוי, שממנה נגזר החלק הראשון, ''מותר'', בעמדתך ''מותר, אבל לא ראוי'' לגבי הסוגיה הפרטית של סרטון ההתמוטטות. אני מציע לדון בנושא העקרוני של מהותן של חדשות, וחדשות בטלוויזיה בפרט, על מנת להבין מהי העמדה העקרונית שלך (ושל אחרים) בנושא זה, שממנה נגזר החלק השני, ''אבל לא ראוי'', של עמדתך בסוגיה הפרטית שנדונה כאן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יפה, בוא נדון ב"מהותן של חדשות". לעניות דעתי, פתיחת הדיון צריכה להיות בהגדרה הכללית כי כל נושא שיש בו חשיבות (ולא רק או אפילו בהכרח עניין) ציבורית ראוי לדיווח, מלבד... ואת שלושת הנקודות ניתן להרחיב (אם בכלל) באמצעים, נושאים, מקרים או מניעים מסוימים. לדעתי, המניע העיקרי שעמד מאחורי פרסום הסרט המדובר היה הגדלת הזעזוע של הצופה, מתוך שיקול קר של רווח ושאיפה למידרוג גבוה ככל האפשר (ראה הפמפום של ידיעות אחרונות ב-Ynet לגבי שידור הסרט מאוחר יותר באותו היום), זאת תוך התעלמות מסבלם הישיר והברור של הקורבנות, וללא תוספת מידע משמעותית כלשהיא למקרה דנן. אשמח לשמוע הגדרה אחרת או תגובה מצידך לנושא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמו שקורה בד"כ כשאני מציג שאלה (או נושא), כך גם הפעם - אין לי תשובה מוכנה. אני עוזב בצד כרגע את שאלת המניע, כיוון שהיא לא קשורה לשאלת "מהות החדשות". אתה סיפקת תשובה משלך לשאלה "על מה ראוי לדווח", אולם כפי שאתה שם לב, התשובה לשאלה זו אינה מקדמת אותנו להבנה בקשר לחובה, לצורך או לאפשרות להציג את הסרט המדובר, כיוון שזו איננה שאלת ה"על מה", אלא שאלת ה"מה ואיך" (וזאת בהנחה שהאסון בירושלים הוא, גם לדעתך, נושא שיש בו חשיבות ציבורית). לפיכך אני חייב לחדד את השאלה, ואולי תוכל לענות עליה קודם כל מנקודת-מבט אישית: מה *אתה* רוצה לראות בחדשות בטלוויזיה. ודוק: לא *על מה* אלא *מה*. תשובה אפשרית קיצונית: "אני רוצה לראות את הטלפרומפטר. אין מקום לצילומי עתונות, להקלטות, ולווידאו". תשובה אפשרית קיצונית אחרת: "אני רוצה לדפדף בין מאות ערוצים, שכל אחד מהם מחובר בשידור חי למצלמה המוצבת דרך-קבע באיזה מקום בארץ או בעולם. אני לא רוצה לשמוע קריינים, פרשנים ומרואיינים (חדשות יד-שנייה), ובטח שלא לראות את ראשיהם המדברים". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נפלא - תשובות מוכנות הן לרוב דבר משעמם שנקרא כמו הכתבה של מורה לא מוצלח במיוחד לספרות. בקשר לשאלה שלך - האם אתה שואל למעשה איך אני רוצה לצרוך את החדשות שלי? ("טקסט על המסך"/"מצלמה ללא פרשנות" כשתי אופציות קיצוניות) אם כן, אני חייב להגיד שאין לי תשובה ברורה ואצטרך לשקול את העניין לפרק זמן. כמו כן, חשבתי שאנחנו מדברים על מהות החדשות, והשאלה שלך (כפי שהבנתי אותה) נוגעת למעטפת, הקליפה החיצונית של האופן שבו החדשות מועברות אלי כצופה - היבט שנראה לי משני לעומת התוכן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם "החדשות" הן הדברים שמספרים לנו עליהם בחדשות, או הסיפורים החדשותיים עצמם? הדברים שמספרים לנו עליהם, כך אנו רוצים להאמין, הם *תמיד* המציאות, ובד"כ - המציאות-כפי-שהיתה-גם-אם-העתונאי-לא-היה-שם. מבחינה זו השאלה "מהן החדשות" (והתשובה "כלב נשך אדם - לא חדשות, אדם נשך כלב - חדשות") היא השאלה "איזה חלקים מהמציאות הם בעלי משמעות עבורנו", והיא קשורה קשר הדוק בשאלה "מי אנחנו". בכל אלה פחות מעניין אותי לעסוק, כאמור, כיוון שהם לא רלוונטיים (כפי שזה נראה בינתיים) לסרט-החתונה או למראות 1-8 מהרשימה שלי (שבסופו של הדיון, אני מקווה שלא תצטרך לומר לי מה דעתך על כ"א מהם, כיוון שתציג עקרונות-החלטה שלפיהם אדע מה דעתך בכל מקרה). מה שכן רלוונטי הוא שאלת הסיפור החדשותי כמהות נפרדת-בהכרח מהמציאות. מהן מטרותיו (אם יש לו, ואם צריכות להיות לו כאלה) ומהם האמצעים לקרבן. אם יש צורך להגיד זאת - כולם כולל כולם (כולל עתונאים-לעתיד-בשאיפה) מוזמנים לקחת חלק בדיון. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מדביק את המלבן הזה כאן, גם מתוך תקווה שאתה, גלעד, אולי תסכים לחזור לדיון הזה בינינו שנטשת אותו באופן חד-צדדי. ביהמ"ש התיר היום לשדר סרט וידאו שבו נראים נערים תוקפים קשות אזרח. הסרט הוצג הערב בחדשות ערוץ 2 (אינני יודע אם הוצג בערוץ הראשון או לא). מה דעתך? מה דעתכם? אגב, אינני בקיא בהגדרות, אבל הסרט הזה צולם ע"י מבצעי הפשע - זה הופך אותו לכמעט-סנאף או סנאף, הלא כן? (דיווח ב"הארץ":) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מצטער, לא ידעתי שנטשתי באופן חד-צדדי את הדיון... ובכן, הנה שבתי, אך אינני מכיר את הנושא כלל וכלל ולא ראיתי את הסרט עליו אתה מדבר (והפעם לא מתוך כוונה תחילה). מה היה האירוע (רקע כללי)? האם מדובר בקטינים? האם הסרט מגלה עובדות חדשות שלא היו ידועות? האם זאת עוד דוגמא כמו הרבות שפירסמת קודם לכן, או שיש כאן משהו שיכול להרחיב את הדיון העקרוני, ולא רק הפרטני של מקרים כאלו? באם תשיב, אולי אשיב גם אני. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם קראת את הדיווח ב"הארץ" אליו הפניתי? האם אתה מכיר את הארוע המדובר? לפחות חלק מהתוקפים הם קטינים (הפרסום הותנה בטשטוש זהותם). הארוע: השתכרו, יצאו החוצה, מישהו (זר להם) העיר להם על קולניותם, הפילוהו, בעטו בו, האיש סובל מנזק מוחי חמור, היה מחוסר הכרה במשך חודשים ועודנו מאושפז. המקרה, כאמור, קרה מזמן, ואף דווח בזמנו. מה ערכו של הסרט? האם אלה חדשות? האם זה חלק מהסיפור החדשותי? אני בהחלט מעדיף תשובות עקרוניות לשאלות ששאלתי בהודעות ה"עקרוניות" שלי בפתיל הזה (נדמה לי שאחת מהן תופיע *מתחת* להודעתי זו), אולם אם יש לך מה לומר בקשר לדוגמא פרטית זו (אני אעדיף, ככלל, הדגמה של העקרונות שלך ביחס לדוגמאות קונקרטיות - היפותטיות או לא) - אתה מוזמן. ולא רק אתה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קראתי עכשיו (מצטער, חשבתי שהוא נעלם לתהום הנשייה בזמן שראיתי את הודעתך לראשונה). המקרה לא מוכר לי מהעבר, וכמדומני שרק עכשיו התוודעתי אליו. ע"פ התרשמות ראשונית מהפרטים שסיפקת וממה שהיה ב"הארץ" אין בקלטת הזאת משום סיפוק מידע חדש על המקרה, ונדמה כי מטרתה העיקרית היא "לזעזע" (או בניסוח המכובס של הכתבה: "בשל חשיבותו הציבורית"). הקורבן מאושפז עדיין בבית-החולים וסובל מפגיעה מוחית קשה, מי שצריך לראות את המעשה שגרם לו להגיע לשם במצב שכזה כדי שיוכל להעריך את חומרת הפשע שבוצע בו הוא נכה רגשית. בנוסף, שידור שכזה הוא חלק ממנגנון שמזין את עצמו, ככל שמשודרים יותר סרטים שכאלו יורד רף הרגישות הציבורית לתוכנם, ועולה רמת האימה והעוצמה הרגשית שסרטים עתידיים שכאלה צריכים לעורר בכדי שלמי שעתיד לשדר אותם יהיה אינטרס לעשות כן (והאינטרס הוא בסופו של דבר, אם לא בלבד, כלכלי - סרטים שכאלה הם מסחטות רייטינג ממדרגה ראשונה, גם ובעיקר בגלל שהם "אותנטיים"). אם כך, כפי שניתן לראות, אני מציב כמה שיקולים מרכזיים בבואי לבחון מקרה שכזה. הראשון - האם יש בכך תועלת כלשהי? האם הסרט מגלה לנו משהו חדש? האם הוא חושף משהו שלא ניתן להבין מהתיאור המילולי של המקרה? האם יש בו עניין ציבורי (ולא עניין לציבור) מובהק? השני - האם ההקרנה שווה את מחירה? כלומר, בהתבוננות על השינוי בשני המדדים הנגדיים שהצגתי כאן, ירידת רף הרגישות הכללית אל מול עליית רף ה"אמפטיה" הפרטנית (שהרי זאת מטרתם המוצהרת של הסרטים מהסוג שאינו מספק מידע חדש, ליצור אמפטיה אצל הצופה כלפי הקורבן, ולעיתים קרובות גם חוסר-אמפטיה כלפי המבצע). כדאי לשים לב לכך כי ככל שהרף הראשון יהיה נמוך יותר, כך יהיה קשה יותר להגיע לנקודת ההשפעה, אם תרצה, של הרף השני. השלישי - מי מרוויח משידור תמונות קשות וכואבות שכאלה, ומאילו סיבות? האם שיקולים מסחריים עולים על שיקולים מוסריים או אנושיים? האם צריך להניח לגוף מסחרי לסחור כך ברגשותיהם של בני-אדם, וכל זה לטובתו הפיננסית המובהקת שלו? אלו רק כמה שיקולים שעלו בדעתי, ואני בטוח שיש עוד. ובכן, מה דעתך על השאלות ועל הקריטריונים הנ"ל? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא קשור ישירות לסרט הספציפי הזה, אבל נתקלתי לא מזמן במאמר הטוען שהסיפור של סרטי סנאף הנו אגדה אורבנית, לפחות מלכתחילה. המאמר: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זוהי, אם תסלח לי, דמגוגיה זולה. בכל תוכניות האסונות המשעשעים דוגמת ''פוקוס'' הושם דגש על כך שכל האנשים המעורבים בתקריות שהוצגו יצאו מהן בחיים. לעולם לא תראה רעידת אדמה בתורכיה בתוכנית שכזו, וכך גם לעולם לא תראה את התמונות מאולמי ורסאי בקונקטסט שכזה. אני מבין שאנשים רוצים להעביר ביקורת על התקשורת, ואכן יש הרבה מקום לעשות כן, אך הדברים שאמרת כאן אינם אלא שקר בוטה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבנתי - אז כל עוד אנשים רק נפצעים באורח קשה וחייהם תלויים על הסף, זה בסדר. לעולם אל תאמר "לעולם". מה שנחשב היום כטאבו בתוכניות אלו יגיע מהר מאוד להיות ה"לחם והחמאה" שלהם. כשסף הרגישות הממוצע יאפשר זאת, גם סרטים מסוג זה ישודרו במסגרת תוכניות אסונות. "מה הבעייה? אנחנו לא מראים ממש גוויות. רק קטעים מדהימים ואמיתיים בהם היו גם פצועים והרוגים. מוות ותאונות הם חלק מהחיים, ומי שמתכחש לזה שלא יצפה. זה שוק חופשי ותמיד אפשר להעביר ערוץ" מזל שאנחנו שומרים על המוסר שלנו ונמנעים מדמגוגיה זולה, הא? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דובי צודק במאת האחוזים - הדרך ממהדורת חדשות עניינית לתוכנית אסונות זולה היא ארוכה מאוד, ואני בספק אם הסרטון הזה יעבור אותה. אני אישית ראיתי את הקטע ולא הצלחתי להוציא מילה מהפה 10 דקות לאחר מכן. זה אומר שהשידור היה מוצדק, והיה נכון. הוא השיג את האפקט הרצוי. סליחה, אבל כשאתה רואה ספק ילדים ספק שלדים במדינת עולם שלישי מוכת רעב - זה לא מפריע לך, כי זה רחוק? אם כבר להיות צדקנים אז עד הסוף. לי זה לא מפריע, לדוגמא: אני חושב שאני צריך לראות את זה, שאלו חדשות, בין אם אני אוהב את זה או לא. רק הערה - אתה מגיב בציניות לא עניינית לדעתי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בנוגע לציניות - זה חלק מהאישיות שלי, משהו שנובע ממני באופן טבעי, במיוחד בדברים שנוגעים לי ומציקים לי במיוחד. אני משתדל מאוד לשמור את השימוש בכלי הזה לפתיחה ולסיום בלבד במהלך הכתיבה שלי, או בכותרת או בהודעה קצרה מאוד (משפט אחד). בתגובה הקודמת אולי באמת הגזמתי קצת, אבל באמת שאין בכוונתי לפגוע במי שהוא אלא רק להדגיש את האבסורד שאני רואה בטיעונים מסוימים. אינני יכול להסיק דבר מהתגובה האישית שלך לסרטון, אבל הוא יכול לשמש סימוכין לכוחה העצום של התמונה הנעה וליכולת שלה לייצר ריגושים וחוויות חזקים ביותר בצופים בה - בכלי רב עוצמה שכזה יש להשתמש בחוכמה ובזהירות, וחוששני ששיקולים אלו אינם עומדים בראש דאגתם של הממונים על ערוץ 2 למשל, וזאת בלשון המעטה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפשר למצוא פגם בשיקולים של מנהלי הטלוויזיה בקשר לכל דבר שמשודר כמעט; קל מאוד לתקוף את התקשורת. לי אין בעיה עם שידור הסרט, ואני לא מתבייש בכך שהוא ייצר בי "ריגושים וחוויות חזקים"; מה לא בסדר בשני אלו? אני מזדהה עם דבריו של ליאור למעלה - הבנתי את גודל והיקף האסון כבר עם הידיעות הראשונות עליו, אך רק הצפיה בסרט גרמה לו להחרת בזכרוני לנצח; אין כל קשר ל"סף רגישות" נמוך או גבוה. בקשר לפגיעה ברגשות המעורבים באסון, כפי שנאמר למעלה, אז הויכוח בנושא השמעת וגנר רלוונטי גם פה - אין גבול לרגישות, כידוע, ויהיו כאלו שיפגעו מצילומי האולם ההרוס, כאלו שיפגעו מנאומו של אריאל שרון וכאלו שלא אוהבים את הכומתה הכתומה של פקע"ר. הכלל תקף גם פה - לא רוצה, אל תראה. גם טיעון הרדיפה אחר הרייטינג לא רלוונטי בכלל; בין כה וכה כל המדינה ישבה מרותקת מול הטלוויזיה לאחר האסון, אז שידור הסרט לא משך צופים חדשים; אם הם היו מודיעים, "בידינו סרט האסון ונשדר אותו בעוד שבוע בתשע בערב", זה היה סיפור אחר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זו בערך היתה התכנית: "ידיעות אחרונות" רכש את הסרט, והתכוון לממש את ההשקעה בעצמו (באמצעות מהדורה מיוחדת ו/או פרסום באתר האינטרנט השייך לו) טרם יאשר לרשות-השידור לשדר אותו, אלא שחברת החדשות הישראלית טרפה את הקלפים. הסכומים (כסף קטן אפילו במונחים של מקומון) והסיפור כאן: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רפי גינת השתבח לא אחת בכך שתוכניתו ''פוקוס'' שונה מתוכניות-אסונות מסוגה המשודרות בחו''ל בדיוק מהסיבה שציינת - אצלו כמעט תמיד האסונות נגמרים בסוף טוב. מכאן אפשר להסיק (וגם אני יכול להעיד) שהדבר אינו כלל ברזל של הז'אנר כולו ושבתוכניות אחרות מסוג זה בהחלט מקובל להראות אסונות אמיתיים וקטלניים לעילא ולעילא ובלבד שיהיו פוטוגניים ומרשימים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא יכול להעיד על כל המדינות האחרות, אבל הן ''ריפלי'ס בליב איט אור נוט'' (המשודרת בארץ), והן תוכנית אחרת שיצא לי לצפות בה במהלך שהותי הקצרה בקנדה (איזה חסר חיים אני. טס לקנדה, ורואה שם טלוויזיה...) מקפידות לציין שהאנשים בסרטונים שהם מראים לא נהרגו בארועים, ובד''כ גם לא נפצעו באורח קשה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא היית צריך להרחיק עד קנדה, סרטיה המחליאים של התוכנית משודרים בארץ הקודש, בערוץ 3 בשעת הצהריים, כדי שהילדים הרכים יוכלו לראות ולהנות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בין שאר עיסוקי הלא פרודוקטיביים תופסת מקום של כבוד אומנות GTA2. מה הקשר? בערוץ 18 משודרים בזמנים לא ברורים מרדפי מכוניות לוהטים, על היי ווי'ז ביו אס אוף איי. בשבילי זו ספרות מקצועית. כמובן, שבאמצע מפמפמים מסרים חינוכיים שונים. לא לגנוב, לא להתחצף לשוטרים וכו', מעין עלה תאנה שקוף על ערוות הפורנוגרפיה המוטורית הזו. ושם, מדווחים על הרוגים בחלק מהתאונות, שהן הסיום ל*כל* מרדף (אגב, זוהי תעמולה משטרתית) |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |