|
אפשר למצוא פגם בשיקולים של מנהלי הטלוויזיה בקשר לכל דבר שמשודר כמעט; קל מאוד לתקוף את התקשורת. לי אין בעיה עם שידור הסרט, ואני לא מתבייש בכך שהוא ייצר בי "ריגושים וחוויות חזקים"; מה לא בסדר בשני אלו? אני מזדהה עם דבריו של ליאור למעלה - הבנתי את גודל והיקף האסון כבר עם הידיעות הראשונות עליו, אך רק הצפיה בסרט גרמה לו להחרת בזכרוני לנצח; אין כל קשר ל"סף רגישות" נמוך או גבוה.
בקשר לפגיעה ברגשות המעורבים באסון, כפי שנאמר למעלה, אז הויכוח בנושא השמעת וגנר רלוונטי גם פה - אין גבול לרגישות, כידוע, ויהיו כאלו שיפגעו מצילומי האולם ההרוס, כאלו שיפגעו מנאומו של אריאל שרון וכאלו שלא אוהבים את הכומתה הכתומה של פקע"ר. הכלל תקף גם פה - לא רוצה, אל תראה.
גם טיעון הרדיפה אחר הרייטינג לא רלוונטי בכלל; בין כה וכה כל המדינה ישבה מרותקת מול הטלוויזיה לאחר האסון, אז שידור הסרט לא משך צופים חדשים; אם הם היו מודיעים, "בידינו סרט האסון ונשדר אותו בעוד שבוע בתשע בערב", זה היה סיפור אחר.
|
|