|
חרם על ישראל בגלל התנגדותה לתאי גזים בצ.קוריאה לא מדאיג אותי. כלומר, מדאיג, אבל לא מדי. אבל מחטים זה כבר עניין אחר. הייתי אצל הדוקרת הסינית שלי, שהיא קוריאנית אמיתית, שנולדה התחנכה ועלתה לארץ מרוסיה. ובעודה עומדת ליד גופי המפורקד והחרד ושוקלת בדעתה איפה לדקור אותי היום, שאלתי אותה למה הדרום-קוריאנים לא מפגינים נגד תאי-הגזים בצפון קוריאה. אולי מפני שזה לא מענין אותם, כי יש להם צרות משלהם, אמרה ד"ר לי (שהיא ד"ר MD מרוסיה). והתחילה לנעוץ.
אבל לפעמים יש שם הפגנות של סטודנטים בעד איחוד עם צ.קוריאה, אמרתי.
אבל מה איכפת לך מה קורה שם? שאלה הד"ר. את מזכירה לי את האירופים שמגיעים לכאן להפגין לטובת הפלסטינים המסכנים, כשאין להם מושג מה בדיוק הולך כאן.
אבל תאי גזים... - אמרתי.
זה מזכיר לי את התקופה שעבדתי בבית חולים בנצרת, אמרה ד"ר לי בעיניים רושפות ומחטים חדות. חלק גדול מהצוות הרפואי ורוב החולים היו ערבים. והיתה שם עוד רופאה מרוסיה, שתמיד היתה מתווכחת איתם על פוליטיקה, ואני לא הבנתי בשביל מה! האם יש טעם להתווכח איתם על פוליטיקה?! הם הכניסו להם לראש שלקחנו להם את האדמה, וזהו! ואז באים האירופים ומרחמים על הפלסטינים המסכנים! שכל אחד יתעסק בענייניו שלו! סיימה הד"ר בתקיעת מחט אחרונה בבטני הנרתעת אחור.
את צודקת, אמרתי לה. (מישהו הרי יצטרך לשלוף בסוף הטיפול את כל המחטים האלה ממני). ******
כן, אז... איפה היינו? אה, כן. מתי ההפגנה הבאה?
|
|