|
||||
|
||||
זה נורא משעמם להחזיק ידיים ולעמוד שעתיים. יותר מענייין לדבר עם כל החברה שפוגשים וכו'... איפה שאני עמדתי (בתוך ירושלים), בשבע בדיוק, דווקא עמדו בצורה מאורגנת ונתנו ידיים. היה נורא צפוף, אז אני נשארתי עם הקטנים מאחורה. הם שרו ''התקווה'' ו''אני מאמין''. אני מודה שעל אף שאני מחוספסת הפגנות, התרגשתי. |
|
||||
|
||||
וזה באמת נראה כמו מפגש חברתי מהסוג המהנה ביותר. אני לגמרי לא צינית. בכל מיני תסריטים אחרות אני בהחלט רואה את עצמי בסצינות דומות. (רק בבקשה, מי החליט על הכתום הזה, מי?) |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |