בתשובה לרון בן-יעקב, 17/05/01 21:11
 |
|
 |
||
|
||||
 |
ובתור אחד שעוסק בוגנר בכפייתיות ממש חזקה עליך לדעת איך התחיל ויכוח וגנר פה בארץ. לא פוליטיקאים אלא ניצולי שואה, לא פרה קדושה אלא בני אדם, לא חרם, לא חרם, לא חרם. (זה כנראה לא קליט. אני חוזרת: לא חרם!!!) אנו לא מצווים על שומדבר, אתה נלחם בטחנת רוח לא קיימת. אין כאן קבוצה פוליטית או אפילו אירגון, אין רווח לאף אחד אם תוחלף היצירה, בסה"כ ביקשו פה קצת התחשבות. וגנר הוא לא פרה קדושה והוא לא היחיד וכו וכו, אבל יש אנשים שזה מפריע להם. הם אומרים את דברם, האנשים מהרחוב, ראה מכתבים למערכת ושאר צינורות. אתה לא מצווה להתחשב בהם אבל הנטיה להצטמרר ולהתגונן בכל פעם שמישהו בארץ הזו מבקש (אפילו לא דורש) משהו היא מפחידה וכאובה כאחד. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
ולעניין העובדות, או שכרגיל, "אל תפריע לי עם העובדות?" | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את ממש מכריחה אותי להתיחס למסכת העובדות המוטעות שעליהן את מתבססת. החרם על יצירתו של וואגנר החל ב 1936 לאחר ליל הבדולח כשהוחלט באופן חד פעמי לא לנגן את הפתיחה למייסטרזינגר, אם זה לא חרם, אז אולי ץכמו להסכמתנו בנושא הנישואין, זה קומקום ירוק. הכפיתיות המדומה שלי אינה מענינך, אלא אם את מוכנה להעמיד את שקידתך בתחומי ההתענינות שלך למבחן זהה. טחנות רוח אכן ואכן, ןזה כמדומני כל העניין, אשר בנוי על חולות נודדים. לא דיברתי על שום התארגנות פוליטית, אךא תהיתי האם קיימת התארגנות כזו שמבקשת, שדורשת בשם כל הניצולים שלא לנגן. יותר ניכוס פוליטי מאשר תביעה אותנטית. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |