 |
|
 |
||
|
||||
 |
האם ראית את ההצגה של "נא לגעת"? האם אתה מכיר את תכנייה? |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
סליחה??? קראת בכלל את מה שכתבתי כאן לכל אורך התשובות לאיילת? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סליחה, ראיתי עכשיו שאכן כתבת בתגובה 226310 שראית את ההצגה. אודה שאני לא ראיתי את ההצגה אלא רק שמעתי עליה מאיילת וקראתי את מה שכתוב במאמר והתמונה שהצטיירה בפני היא שהתכנים של ההצגה אינם מרוכזים בנכות עצמה אלא בחלומותיהם ומאוויהם של המשתתפים. בכל מקרה, כדי להסביר את עמדתי אחזור ברשותך לדימוי שהופיע לראשונה בתגובה הראשונה שלך - דימוי "איש הפיל". לדעתי יש הבדל קרדינלי בין ההצגה (שוב, על פי מה ששמעתי וקראתי עליה) ובין הצגת נכות או מוגבלות לראווה כדי להשיג כסף, כדוגמת מקרה ג'ון מריק או גמדים בקרקס וכו'. איני יודע לשים עליו במדוייק את האצבע ולהורות עליו, אבל הנה ניסיון ראשון שאולי יתעדן בתגובות נוספות. אני אשתמש להלן במונחים "איש הפיל" ו"אנשי נא לגעת" כדי להתייחס לשני המקרים. ראשית, במקרה של "איש הפיל", לא ניתן להצביע על רווח נפשי - אני חושב שהצגת נכות, אולי בתוספת פעולות מאולצות, אינה גורמת סיפוק למופיע. לעומת זאת, מההתרשמות שלי מהכתבה, הפעילות של "אנשי נא לגעת" היא בהחלט פעילות שנותנת סיפוק למופיע. שנית, עניין התלות. במקרה "איש הפיל", אזי היחסים בין "איש הפיל" ל"אמרגן" הם יחסי עובד מעביד שנובעים במובן מסויים מחוסר ברירה של "איש הפיל" - מצבו הגופני לא אפשר לו לקיים את עצמו בכבוד מסיבות שונות - החל ממגבלות פיזיות וכלה בסלידת החברה שתחייב אותו להיות אוטודידקט כדי לעסוק בעיסוקים שאינם פיזיים. "אנשי נא לגעת" לעומת זאת, להבנתי, אינם קשורים ביחסי עובד מעביד לצוות המקצועי ובניגוד לך בתגובה 226223 , אני חושב (חושב? אני מקווה) *שיש* להם את היכולת להבין את משמעות ההצגתם על הבמה, ויתכן שזו נקודת המחלוקת העיקרית שעליה נסוב הדיון הזה. כלומר, אם "אנשי נא לגעת" בחרו במודע להשתתף בהצגה, והם יכולים לעזוב אותה בכל עת, הרי שמדובר בבחירה שלהם ולא נכפה עליהם שום דבר, בין אם במישרין ובין עם בעקיפין. שלישית, אני אחזור לדוגמה אחרת שנתתי - אותו תאטרון קהילתי בעיירת פיתוח שמציג את "הקמצן" של מולייר במרוקאית (סיפור אמיתי, אגב) ויוצא לסיבובי הופעות בערים הגדולות בקרב ה"בורגנות". כתבת בתגובה 226820 :"איני מבין איך הדוגמה הזו בכלל רלוונטית לנושא שאנו דנים בו. תיאטרון קהילתי אינו נוטל אנשים שחושיהם פגועים, משכנע אותם שיהיה להם טוב אם יופיעו על במה, מוביל אותם ביד, ואינו "מאלף" אותם לזוז בקצב מסוים ובתנועות מסוימות בעזרת מתורגמנים. אותו דבר אפשר לעשות גם עם כלבים מאולפים, שירקדו על הבימה, בלי להבין מה הם עושים. ואילו היו מבינים בוודאי היו מתנגדים לעשות צחוק מעצמם." הדמיון לדעתי הוא בכך שמביאים מישהו עם סוג אחר של מגבלה - מגבלה תרבותית-חומרית, כדי להציג בפני המתורבתים (בעיני עצמם) והעשירים. אם אפשר לתת דימוי מימים עברו הרי שזה כמו עשירים שעומדים בארמון וזורקים מזון וכסף לעניים, שמתחרים על תשומת ליבם בדרכים שונות. ככל שאני חושב על זה אז אני משתכנע שלב העניין כאן הוא עניין היכולת להבין את המשמעות. וכאן, רק שיחה עם משתתפי ההצגה והתרשמות מיכולתם להבין את הסיטואציה והבנה האם היא משקפת בחירה חופשית (מה שלדעתי, שוב, על פי ההתרשמות שלי, יש כאן) תאפשר לשפוט את המצב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוקיי. אין לי ויכוח עם מה שכתבת בקטע הראשון, כולל הסעיף הראשון ("ראשית"). אני מניח שהשחקנים מפיקים סיפוק או הנאה מעצם השתתפותם, אבל הנושא הזה מורכב מכמה אלמנטים, שכבר התייחסתי אליהם (העובדה שמשקיעים בהם, מפעילים אותם, מתייחסים אליהם, יש להם חברה לכמה שעות/ימים בשבוע, וכו'). לגבי אנשים שיושבים בבית כל היום לבד, בבידוד בעולם סגור, זה כשלעצמו דבר עצום. גם אני הייתי רוצה שישקיעו בי, שייצאו איתי, שיפעילו אותי, שילוו אותי להצגות, לקונצרטים, שייסעו איתי לחו"ל - אבל אני, לרוע המזל, איני מעניין איש, כי איני מופיע על הבמה. עבור אנשים כמוני אין שירותים מהסוג הזה, אין תקציב, אין כוח אדם, אין כלום. לגבי הסעיף השני שלך ("שנית") - כאן איני מסכים איתך. לדעתי, התלות קיימת, ועוד איך, וגם יחסי עובד-מעביד. ברגע שההצגה תפסיק לרוץ יחזרו השחקנים למצבם העגום הקודם, וזהו בדיוק החשש הגדול. באשר ל"בחירה מודעת" - שוב, כבר התייחסתי לנושא כשכתבתי שהם שוכנעו או הושפעו משום היותם ניתנים בקלות להשפעה כמו ילדים קטנים, ולכן הנושא של "בחירה חופשית" מורכב גם הוא מאלמנט של שכנוע פלוס אלמנט של פיתוי. ולגבי הדוגמה של תיאטרון קהילתי: לדעתי, אם רוצים לעשות השוואות, אז צריך להשוות בין שתי מוגבלויות ולא בין שני דברים שונים לגמרי. ניתן לחשוב אולי על להקה של אוטיסטים, שכן חירשות ועיוורון גם יחד היא מעין מצב של אוטיזם - ניתוק מהעולם (ואת זה אני אומר גם על עצמי). אבל הרי מעולם לא תראה להקת אוטיסטים מופיעה על הבמה מתוך "בחירה חופשית", נכון? יש אלמנט נוסף שעליי לחזור אליו שוב ושוב. השאלה העיקרית שהעליתי כאן היא: מהן מטרותיו של מי שמנווט את השחקנים, מה הוא עושה עם ההכנסות מההצגות, ולאיזה מטרה הוא הקים עמותה, שמקבלת תקציבים ממשלתיים על חשבונם של אנשים כמוני, שיושבים בבית רוב הזמן לבד מול המחשב, במקום ללכת לקונצרטים (כפי שהתבטא כאן מישהו). הלוואי שיכולתי להגיע לקונצרט, אבל אבוי, 12 שחקנים נהנים מהשקעה עצומה, שאני ועוד 999 איש כמוני, או עוד 100 איש ברמתי, לא נוכל ליהנות ממנה לעולם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שכחתי את שם הפילוסוף היווני שאמר, אין אדם טובל באותו נהר פעמיים. גם אחרי שתיגמר ההצגה, ולשחקנים כבר לא תהיה תעסוקה ותשומת לב כה גדולה, אני מתקשה להאמין שהם יחזרו לאותו מצב שבו היו לפניה, עגום יותר או עגום פחות. אני חושבת שכל דבר שאנחנו עושים בחיים משפיע עלינו ועל תפיסת עולמנו, במידה זו או אחרת. השתתפות בהצגה מסוג זה נראית לי כמשהו שיכול להשפיע על בטחון עצמי, תפיסת עולם, יכולת התמודדות ועוד הרבה גורמים באישיות ובהתנהגות. בלי קשר לזה שהם נכים או לא. השתתפות בהצגה מצליחה הנוגעת בנושאים אישיים תעשה את זה לכל בן אדם, מעצם היותה חוויה מכוננת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם עם טענותייך אלה אין לי ויכוח, אבל כל זה הוא רק תוצר-לוואי ודיון צדדי, שמסיט את הוויכוח מהנושא העיקרי. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |