 |
סליחה, "טענות שכבר התבררו כלא נכונות בתגובה של איילת"? מעניין, אתה טוען שתגובתה של איילת מבוססת על עובדות, על כל האמת, ואין בלתה? כלומר: מה שאיילת אומרת זהו קודש הקודשים, ומה שאני אומר זה פשוט "לא נכון"?
צר לי, אבל תגובותיה של איילת מייצגות אך ורק את דעתה, לאו דווקא את העובדות לאשורן.
ובאשר לתיאטרון קהילתי: איני מבין איך הדוגמה הזו בכלל רלוונטית לנושא שאנו דנים בו. תיאטרון קהילתי אינו נוטל אנשים שחושיהם פגועים, משכנע אותם שיהיה להם טוב אם יופיעו על במה, מוביל אותם ביד, ואינו "מאלף" אותם לזוז בקצב מסוים ובתנועות מסוימות בעזרת מתורגמנים. אותו דבר אפשר לעשות גם עם כלבים מאולפים, שירקדו על הבימה, בלי להבין מה הם עושים. ואילו היו מבינים בוודאי היו מתנגדים לעשות צחוק מעצמם.
אנשים עם חושים בריאים, ולא משנה מאיזו רמה סוציו-אקונומית, אינם משוואה זהה לאנשים עם מוגבלויות קשות כל כך.
ודאי שהתיאטרון השפיע על חייהם של האנשים: איני טוען ההיפך. פתאום מישהו דואג להם, מסיע אותם, מפעיל אותם, מביא להם מתורגמנים שיתקשרו איתם, יש להם חברה - כל זה נמנע מהם בחיי היומיום. אבל העזרה המושטת ל-12 האנשים הללו באה על חשבונם של עוד 999 אחרים, שאינם מקבלים עזרה כזו, שאיש אינו משקיע בהם, שיושבים בבית באפס מעשה בלי חברה, מבודדים לגמרי, תלויים בהורים או בקרובי משפחה, או אפילו בבתי חולים פסיכיאטריים מחוסר פתרון אחר, נשכחים מעין כל. יש לך, מר ערן בילינסקי, תשובה לכל אותם 999 אנשים, בודדים, מבודדים ואומללים?
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש