|
קראתי לא מזמן בעיתונות המקומית של חיפה על המלחמה הסיזיפית של המשטרה נגד משפחת פשע מאום-אל-פחם שגבתה דמי חסות משורה של בתי עינוגים בחיפה. המוטו שחזר שם אצל כל המרואיינים היה שהבעיה נמשכה הרבה זמן, והמשטרה היתה נוכחת בשטח, אבל חסרת אונים כל עוד אף בעל עסק לא העז להתלונן. ורק אז, ולאחר שתועדו שורת מקרי אלימות (נגד אותו עסק שכן העז להתלונן), בוצעו מעצרים והוגשו כתבי אישום. למה, בעצם? הרי כסף החליף ידיים, ובוודאי אפשר היה לתעד זאת, וברור היה לכל אדם מן היישוב מה מהותו. למה חיכו?
נראה לי שהבעיה היא שכן יש הסבר לתשלום (גלעד שרון היה מוכשר מאוד בעבודתו כיועץ, בעלי בית הקפה נתנו כסף במתנה לבחורים הצעירים הנחמדים שבאו לארח להם לחברה בשעות הקטנות של הלילה). על מידת סבירותו יש חילוקי דעות (רוב הציבור חושב כך, עורכי דינו של גלעד שרון חושבים אחרת). השאלה עד כמה בלתי-סביר צריך ההסבר להיות לצרכי הרשעה פלילית, נראית לי, אכן, שאלה של גישה. דוגמת האבסורד שלך לא ממש דומה, כי הפריצה לחנות היא כבר עבירה, בלי קשר למי מקבל את הכסף.
|
|