בתשובה לכרמית, 13/06/04 1:13
 |
|
 |
||
|
||||
 |
את מוזמנת לתקן אותי, אבל למיטב הבנתי המושג ארכיטיפ אינו חלק מפרקטיקת המכשפות, אלא ניסיון להסבר פסיכולוגי. בתור שכזה, הוא אמור להיות חשוף לבדיקות אמפיריות. אני מניח שהשאלה מהו בדיוק ארכיטיפ (תרבותי-מולד, משותף לכול האנושות או רק לחלק ממנה)היא שאלה של הגדרה, ולא של מחקר. ארכיטיפ הוא מה שתבחרי לקרוא לו כך, עכשיו בואי נבדוק האם אפשר למצוא אותו במציאות. אני לא ממש מבין את האמירה שהטבע מקודש מעצם הוויתו. ''קודש'', להבנתי, מתקיים רק בניגוד ל''חול''. אם הכל קדוש, המילה מאבדת את משמעותה. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
קודם כל הבהרה קטנה - שאין דבר כזה "פרקטיקת מכשפות" אחת אולטימטיבית. ובטח שאין דבר כזה אמונה פגנית אחת אולטימטיבית. קח עשר מכשפות ותקבל עשרים דעות לגבי מה זה אלוהים ועוד שלושים לגבי מה לעשות איתו. (אני משתדלת בדיונים להפריד בין האמונות הפגניות האישיות שלי לבין רעיונות נפוצים שמופיעים בדתות נאו פגניות למיניהן. אני לא יודעת עד כמה אני מצליחה רוב הזמן). בכל מקרה, אכן, יש אנשים שמבחינתם אלוהים הוא רעיון פסיכולוגי, כלומר קיים אך ורק במוח האנושי ובתודעה האנושית. הוא לא יישות חיצונית, הוא לא חש, וכולי. נכון שגם זה יותר קרוב לאתאיזם מאשר צורות אחרות של תפיסת אלוהים. מה שאני בעצם לא מבינה זה למה לדעתך זה הופך אותו לפחות אלוהים מאלוהים אחרים? דבר נוסף – אותם אנשים לא מסתפקים בראייה הארכיטיפית ומניחים למושג האלוהים לנפשו. יש להם פרקטיקות, ריטואלים ומנהגים שקשורים לאלוהים הזה. ואז עולה השאלה האם מדובר בסגנון חיים או בדת. לדעתי, עצם זה שקיימת התייחסות לאלוהים וקיימים מנהגים סביבו - מספיק כדי להפוך את זה לדת. גם אם מדובר בעניין אמפירי ולא אמונה. אני מסכימה איתך לגבי האמירה של קודש וחול. זו גם אחת הבעיות שלי עם פנתאיזם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה לי שהמושג דת כולל גם היבט מוסדי, והסכמה בין השותפים-לדת על עקרונותיה. אחרת זאת אמונה פרטית. אני לא בטוח שאני מבין את האופן שאת מנסה להגדיר אלוהים. לכולנו יש מושג פסיכולוגי של אלוהים, שקיים אך ורק בתודעה האנושית. עכשיו, המחלוקת בין אדם מאמין ולא-מאמין היא האם אפשר למצוא משהו שתואם למושג הזה במציאות שמחוץ לתודעה. זה ההבדל, תמיד, בין קיים ולא-קיים: היכולת להתאים מושא חיצוני למושג הקיים בתודעה. בעיניי, הניסיון לטעון שקיים אלוהים, אבל רק כרעיון פסיכולוגי - מכיל סתירה פנימית. בנוגע לפרקטיקות, אין לי מה לומר. אני לא מתחיל אפילו להבין מדוע לקיים פרקטיקות סביב מושג שמצהירים שהוא קיים רק בתודעה (ולא, רון, אל תטיח בי את ברקלי). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מסכימה איתך לגבי הסכמה של השותפים על העקרונות, לא מסכימה בהכרח לגבי מיסוד (אם כי אולי אנחנו לא מגדירים מיסוד אותו דבר. אני מגדירה מיסוד כגופים מוכרים על ידי כולם לקביעת עקרונות ומנהגים על ידי כל המאמינים. לדעתי זה לא מתחייב וההסכמה על העקרונות יכולה לנבוע ממסורת בעל פה של מנהגים בפועל. יכול להיות שאפשר לכלול את עצם המסורת בהגדרה של מיסוד). נראה לי, שהבעיה היא לא איך שאני מגדירה אלוהים, אלא שבעצם אני לא מגדירה אלוהים בכלל. לדעתי, כל מה שמישהו מאמין שהוא אלוהים ומתייחס אליו כמו לאלוהים - מבחינתי הוא אלוהים - בכל מה שקשור לעצם ההגדרה של מהי דת. אני גם מפרידה בין אדם דתי לבין אדם מאמין. אני חושבת שיכולה להיות דת שמבוססת על פרקטיקות סביב רעיון של אלוהים, ללא אמונה באלוהים שנמצא במציאות מחוץ לתודעה. מדוע לקיים פרקטיקות סביב זה? האמת, אני לא יודעת. גם לי זה מוזר. אבל יש אלפי אנשים שזו דרך החיים הדתית שלהם. זהו אחד נושאי המחלוקת והדיון הערים ביותר בקרב קהילות פגניות: מה המשמעות של דת שהאלוהים שלה הוא ארכיטיפי והאם זו באמת דת או דרך חיים מוזרה. אני נמצאת בצד המתרס שחושב שראייה כזאת נובעת מרצון ליהנות מן הסיפוק הנפשי שמעניקה דת במקביל לרתיעה מאלוהים שיש לו השפעה על גורל האדם ואפילו חוסר יכולת להאמין במשהו שאי אפשר להוכיח. אבל בלי קשר לכך שאני אישית לא רואה את אלוהים בצורה כזאת ולדעותיי הפרטיות לגבי מה זה אלוהים, אני עדיין חושבת שכל ראייה של אלוהים, מופרכת ככל שתהיה, שכוללת תפיסת עולם, ריטואלים, מנהגים ומערכת מוסרית - מספיקה כדי להגדיר תופעה מסוימת כדת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ובינתיים שאלתי את השאלה שלך, שדי התקילה אותי, בפורום תיאולוגי פגני שאני נוהגת להשתתף בו. נראה אם נקבל תשובות מעניינות לשאלה למה לקיים פרקטיקות סביב מושג שקיים בתודעה... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא הבנתי את הקושי. רוב האנשים שסובלים מ OCD מבינים שרחיצת ידיים 500 פעם ביום לא מביאה שום תועלת, וזה לא מונע אותם מלרחוץ ידיים גם בפעם ה 501. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושבת שאתה צודק. כמו שאמרתי, לדעתי זה פשוט כי המנהגים הדתיים עושים להם טוב בצורה מסוימת... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמו ששתיית קפה על הבוקר היא סוג של פוליתאיזם (תאיזם של פולי קקאו). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא, להיפך. העדפת קפה על תה זה בפרוש אתאיזם (או אולי אתהאיזם) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התהיה היתה "למה", לא "איך זה שאנשים מקיימים פרקטיקות". אני לא בטוח שלחולה ה-OCD תהיה תשובה טובה אם תשאל אותו "למה". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני דווקא חושב שלאנשים כאלה יש תשובה די טובה: " כי אני מרגיש שאני צריך לעשות את זה". אני חושב שאני מבין לאן שכ"ג חותר, ( אם כי אני לא כל כך מסכים), וזה שהנטיה לאמונה ולריטואלים היא במקורה צורך פסיכולוגי ביולוגי, והאמונה הספציפית אולי פחות רלוונטית משנהוג לחשוב. כבר ימציאו לזה סיבה, העיקר שיש אמונה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא, אני לא אטיח אותו בך, גם בגלל שאני חושב שהוא הרבה יותר מורכב ממה שבד''כ הייתי נוטה לקבל (וזה גם בעקבות מאמריו של בואוסמה וגם אחרי למדתי דברים נוספים עליו). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ספר יסוד בנושא הוא "הקדושה והחילון" (אני לא יודע אם תורגם לעברית Sacred and Profane) של אליאדה (אסף הפנה אותך לספר אחר שלו). קחי בחשבון ש profane זה לא סתם חילון אלא חילול הקודש, מוקצה. אליאדה מראה כיצד ההבדל נתפס בשבטים פרימטיביים ובחברות מתקדמות (קחי את שמות התואר בע"מ) בתור "שלנו" ו"אחרים", או אולי "ידוע" ו"בלתי ידוע", "נשלט" ו"מאיים" וכו'. דוגמא פשטנית - שבט שגר בקרחת יער מתייחס לתחום עד גבול העצים כ"קדוש שלנו" ומה שמעבר לתחום כ"כפירה מוקצת". התפיסה הזו עמדה בבסיס כל הפיתוחים המאוחרים של הדתות החדשות (יהדות ובנותיה-אחיותיה, וגם דתות המזרח), וניתן לראות שאריות שלה בקרב חברות ואנשים שלא מחשיבים את עצמם דתיים. דוגמא למשפט האחרון - המנהג לקיים מסיבת "חנוכת בית" כשעוברים לדירה חדשה. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |