בתשובה ללודביג, 09/06/04 15:43
 |
|
 |
||
|
||||
 |
ב"מסגרת מצומצמת" כוונתי לתגובה, שאינה מתפתחת לכדי מאמר בפני עצמו, כלומר מצומצמת מבחינת הזמן והמשאבים... :-) אדרבא - התייחס! הדיון לא חייב להיות מוגבל לפק"ד עצמו, ותמיד מעניין ומשכיל לשמוע דעות ורעיונות נוספים. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
לא קראתי מעולם ספר של פק"ד, ואפילו לא האמנתי למישהו שאמר לי שהספר שעליו מבוסס בלייד ראנר הוא בכלל על בנאדם שרצה כל החיים שלו כבשה... למרות זאת, כל הדיבורים על אמפתיה (במיוחד בחלק א'), הזכירו לי את ספר מדע-בדיוני אחר של ג'ו הולדמן, "שלום לנצח" (על פי המדבקה בשבוע הספר, הספר הוא רב מכר). בעוד ששם שהאמפתיה איננה איזושהי אבן-בוחן לאנושיות, היא *כן* התקווה ל'גאולה' של המין האנושי (או משהו כזה). האם, לדעתך, גם הוא ראה את התפקיד הזה של האמפתיה ? סיפור צדדי: אחרי שקראתי את הספר ומאוד אהבתי אותו, חיפשתי נואשות את הספר שקדם לו (אך לא קשור אליו מבחינת הסיפור) "מלחמה לנצח". כשאני אומר נואשות, אני מתכוון שהלכתי לחנויות ספרים ברעננה, כפר-סבא, תל-אביב ובאר שבע. בסוף (אחרי משהו כמו חצי שנה) מצאתי אותו בספריה של אח שלי, מפורק כמעט לחתיכות, כשהוא אומר לי שזה אחד הספרים האהובים עליו... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז למה לא ביקשת ממני? יש לי את "מלחמה לנצח" במצב מצויין... :-) את "שלום לנצח" לא קראתי (וואלה, השם מזכיר לי דווקא את פיליפ מארלו של ריימונד צ'אנדלר), אבל לשאלתך: כן, בהחלט. האמפטיה אצל פק"ד היא בהחלט תקווה לגאולה - ל*כולם*, ולאו דווקא של המין האנושי. המסר הזה עובר כחוט השני ברבות מיצירותיו, אבל הוא נמצא שם למן הרגע הראשון, כבר בסיפור הראשון שלו שפורסם אי-פעם, Beyond lies the wub, בגליון יולי 1952 של "פלאנט סטוריס". ב-1981 כתב דיק על סיפור זה שלו (בתרגום חופשי מאד שלי): "בסיפור זה, אמפטיה...משמשת ככלי נשק ממשי לצורך הישרדות. אמפטיה מוגדרת כיכולת לשים עצמך במקומו של מישהו אחר. הוואב (Wub - יצור תבוני דמוי חזיר גדול) עושה זאת טוב יותר מכפי שניתן היה לשער: יכולתו הרוחנית מושיעה אותו פשוטו כמשמעו. הוואב ביטא את המושג שלי בדבר צורת חיים עילאית. מצד שני, קפטן פרנקו (השם מתבסס במכוון על גנרל פרנקו מספרד) תופס יצורים אחרים במונחים תועלתניים בלבד. לדידו הם חפצים בלבד, והוא משלם את המחיר הסופי בגין העדר מוחלט של אמפטיה. כך אני מראה שהאמפטיה היא בעלת ערך הישרדותי; במונחים של תחרות בין-גזעית, אמפטיה מעניקה לך את היתרון". (הסיפור עצמו חביב מאד, ומשכיל לדעתי לרתום רעיונות קודמים - ע"ע "השופט העליון" של ואן-ווגט - להעברת המסר הנ"ל) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לי המאמר הזכיר דווקא יצירת מד"ב אחרת - ארבעת ספרי הסדרה "היפריון", של דן סימונס. גם שם (ספוילר! ספוילר!) היכולת האמפתית מתבררת בתור הדרך היחידה לגאולת האנושות וכל מין מודע אחר, ויותר מזה, בתור המהות הבסיסית ביותר של היקום עצמו; וגם שם משתמשים להבהרת הנקודה במין של AI, שההבדל היחיד והקטגורי שלו מהאנושות הוא העדר יכולת אמפתית. אבל זה לא רק האמפתיה - הפילוסופיה של "היפריון" כוללת עוד כמה ערכים שאפשר לסווג כאקזיסטנציאליסטים: ערכו של שינוי תמידי (שמציגים הousters), ערכו של המוות כדבר היחיד שמעניק משמעות לחיים (כמתבטא בסוגיית הcruciform), והשוויון הבסיסי המוחלט בין בני אדם (כמתבטא בהעדר המודגש של כל שמץ גזענות או שוביניזם: עולי הרגל כוללים, בין השאר, כומר, פלסטינאי ויהודי, ורוב הדמויות החזקות בספר - החל במשיח, עבור בנשיאת ההגמוניה האנושית וכלה בשטן-בדמות-אדם - הן נשים). מה שמעלה את השאלה המעניינת - האם סופרי מד"ב נוטים להיות אקזיסטנציאליסטים? או אולי להפך - סופרים אקזיסטנציאליסטים נוטים לכתוב מד"ב? במחשבה ראשונה הרעיון הזה נראה מופרך, אבל במחשבה שניה דווקא לא כל-כך. בספרות ה"רגילה", ה"ריאליסטית", נדמה לעתים קרובות שההסכמה השוררת היא ש"הכל כבר נכתב" - כל סיטואציה אנושית, רגש או מחשבה כבר תוארו - ולכן הדרך היחידה שבה יכול סופר להיות מקורי היא לפרוט את ההוויה למטבעות קטנים יותר, לפרק את הרגשות לגוונים דקים יותר, לתאר את אותם דברים ידועים בחריפות רבה יותר. בתוך גישה מפוררת כזאת אין הרבה מקום ליצירת מבנה שלם של פילוסופיה חיובית. מד"ב, לעומת זאת, בנוי מעיקרו על מקוריות ממש - על עולמות שלמים שעוד לא נכתבו - ועל רקע כזה קל יותר להביע בצורה מקורית ומעניינת מבנים מחשבתיים שבספרות ה"רגילה" היו מוקעים במהירות כבנאליים וקיטשיים מדי. אבל חוץ מזה, מד"ב הוא תחום שזועק ממש לעיסוק בפילוסופיה, והרי אם כבר פילוסופיה, מן הסתם רוב הסופרים ייטו לקוים דומים: שהרי ככלות הכל, הרעיונות האקזיסטנציאליסטיים בכלל ורעיון האמפתיה בפרט הם רעיונות טבעיים מאוד - דברים שרובנו היינו רוצים להאמין בהם ונכונים בקלות להאמין בהם, ולא מפתיע שסופרים שכותבים על הדברים האלו (ואינם דווקא בעלי תורה פילוסופית מקורית) מתפתים להציג לקוראים דווקא אותם. לכן גם לא הייתי ממהרת לקבוע, לא על פי הספר המתואר במאמר בכל אופן, שהכתיבה של פיליפ ק. דיק, או של דן סימונס לצורך העניין, היא דווקא אקזיסטנציאליסטית, ולא כתיבה הומניסטית-מערבית-אופטימית "סתם". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"היפריון", על אף שטרם קראתיו, הוא לא בן-זמנו של דיק, אלא מאוחר הרבה יותר. האם דיק נטה לאקזיסטנציאליזם? כן, אבל לא תמיד. מדובר בעיקר בעשור של שנות השישים. אפשר כמובן להניח שהכתיבה שלו היא הומניסטית-מערבית "סתם" (על האופטימית צריך לדון בנפרד :-)), אבל ניסיתי להראות שבמהלך עשור זה הוא כתב ספרים *רבים* ברוח תפיסה זו, ושאחד משורשיהם מצוי בעבודה של בינסוואנגר. לגבי סופרים שאינם בעלי תורה פילוסופית מקורית: מה דעתך על "ואליס" (שהוא בעצם זיקוק של ה-Exegesis)? האם, לדעתך, הוא יצר שם תפיסה מקורית ושלמה (עד כמה שניתן)? |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |