 |
|
 |
||
|
||||
 |
כבר אי אפשר לכתוב "נשיא ארה"ב לשעבר רונלד רייגן מת"? |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אז מה, חייבים? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא, סתם פחות דביק ושמנוני. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בגלל הצורה בה פרוש האייל על המסך שלי, כותרת הידיעה נראית ''נשיא ארה''ב לשעבר רונלד רייגן הלך'', ובשורה השניה, שאני בכלל מתעלם ממנה, ''לעולמו''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"הלך להביא קרח" מוכר למישהו? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"הלך להביא" ע"פ המילון של בן-יהודה ובן אמוץ: "1) נעלם ואין יודעים לאן הלך. א: איפה החברה? ב: אנא ארף, הלכו להביא. 2) נפטר, מת. א:איפה מנשה? ב: הלך להביא המסכן." הקרח נעלם. כנראה הפשיר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מקור הביטוי ''הלך להביא'' הוא ''הלך להביא קרח'', כפי שהביטוי ''לא שם'' הוא קיצור של ''לא שם זין''. אני עדיין מחפש שותף שמכיר את המקור. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה יותר קשיש מדב"א? כמו שאמרנו לסמל בטירונות: למה אתה אומר שאנחנו שמים זין? אנחנו לא שמים זין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המקור הוא מאידיש, שבמקור בא מגרמנית. אבל המקורות הנפשיים באים מכיוון נפשו המסוכסכת של דן בן-אמוץ, שהתאמץ לייצג כאילו את רוח הפלמ''ח, למרות שמעולם לא השתתף פיזית בקרב. ''הלך להביא (קרח)'' מאפיין נכונה את ההכחשה (של המוות) בסגנון הומוריסטי לכאורה - הלך להביא, משמע ''הוא עוד ישוב'' - סמנטיקה רווחת בשנות החמישים והשישים שאימצה ביטויים שקריים בעליל כחלק מהנראטיב של ''הצבר'' הארצישראלי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וואו, לא ציפיתי לפסיכולוגיה עמוקה כזאת. ''הלך להביא קרח'' אכן היה נהוג בשנות החמישים, לפני שלמקרר החשמלי היתה דריסת רגל בארצנו, וההתור לקרח היה ארוך במידה כזאת שמי שהלך להביא קרח היה משול למי שלעולם לא יחזור. ולהיפך. (לא, אני לא יותר ותיק מדב''א, אבל יש לי מקורות יודעי דבר) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נתן את המקטרת למרטן... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כגודל האי-ציפיה כך גודש ההתפעמות... גמני לא יותר ותיק מדב''א, קשה להיות וטראן יותר ממי שנפטר בגיל שישים ומשהו לפני כעשר שנים. אבל הכרתי את הטיפוס בעשור האחרון לחייו. (יש לציין כי טרם חדירת המקרר החשמלי למחוזותינו, היו המוכרים מביאים את הקרח לפתחי הבתים. כך היה גם עם הנפט לבישול והסקה.) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
במושבות מסויימות שלא אסגיר את שמן, לפני עידן הבלגולה שהיה מגיע עד הבית, היו אנשים משרכים דרכם אל "תחנת הקרח" המקומית מצויידים בעגלות יד או אופניים, והחזיון של מישהו עם "שליש" או "חצי" עטוף בשק על סבל אופניו היה חזיון נפרץ. גם לרפת המקומית היו הולכים עם כד האלומיניום הריק, לפני שמישהו בשם שמאי מָלָמוּד החל לעבוד כשליח מצווה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כדי החלב היו מנירוסטה- כך גם מכליות החלב של היום | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אלומיניום. די מזכיר את: http://www.amimetalsindia.com/12.jpg | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן מאלומיניום, ועם ידית פחות מצועצעת, וכמובן ללא מנעול (מי ירצה לגנוב את הקרום?) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צודק - אני מכיר כד חלב גדול מנירוסטה כקישוט אצל דודי חשבתי שכולם היו כאלה כי התקן למיכליות חלב הוא נירוסטה |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אצלנו, בעיר שחברה לה עם יפו, למי שהיו אופניים, נחשב לכל-כך אמיד, עד ש'הבלגולה' לא זאת בלבד שהיה מביא את הקרח עד לתא העליון במקררו, אלא שעוד ציפה לקבל תשר בדמות שתיה + פרוסת אינגלישקייק. בעלי אופנוע עם סירה נמצאו רק באלפיון העליון. לא הכרנו כאלה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
והשם האמיתי של השוטה הוא יורם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תגובה 224993 | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אחר מות קדושים אמור | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איך ינקום? יכלה חרון אפו בחיידקים י"ז דורות? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא בחיידקים כי אם במתכות, ברמות ההורמון הנמוכות ובגנים (או לפחות בבני האדם, בזה המקום דיי טוב) | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |