בתשובה למאיר יגר, 04/06/04 15:40
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אף אני נהניתי מהמאמר, ונזכרתי שכאשר ראיתי את הסרט בלייד ראנר רשמתי לעצמי לקרוא את "האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות", אך בינתיים לא הצלחתי להשיגו. היתה לי הרגשה שרידלי-סקוט במאי הסרט עשה שימוש די חופשי בעלילת הספר. סברתי אז שהספר כדרכם של ספרי מד"ב די חלש ברמה הספרותית (דמויות אמינות ומעוררות הזדהות) ולפ.ק.דיק היה מזל שבמאי כל כך גדול לקח לידיו את הספר. לאחר קריאת המאמר, שוב איני משוכנע בכך. לפי דבריך הספר מציג בצורה לא שטחית בעיות פילוסופיות ואידיאולוגיות. אלו התפוררו ורוסקו לשרידים בלתי מזוהים כמיטב המסורת של הבמאים ההוליוודיים אשר גם אם יש בסרטיהם התיחסויות אידיאולוגיות, הן כל כך ספורדיות ומוצנעות שאי אפשר כלל לחוש אותן. למשל, רק אחרי קריאת המאמר, שמתי לב לכך שהאנדרואיד שנכשל בבדיקת טורינג (בסרט היא נקראת אחרת הונטרוואסר-משהו) נכשל בגילוי אמפטיה. כשצפיתי בסרט זה היה סתם פרט בעלילה נטול הקשר . בשאלת הקשר לסרט רציתי לשאול אותך: לדעתי הסצינה החזקה ביותר בסרט היא שקיעת הדמדומים של האנדרואיד רוי באטי אל מותו. האנדרואיד מציין שקיומו לא היה חסר משמעות. הוא ראה דברים שאף בן אדם לא ראה: "מרכבות חלל עולות באש במסלול מחוץ למערכת השמש, זריחה של קרניים UV מעבר לשער טאנהויזר" (הציטוט מהזכרון). לפני מותו האנדרואיד מציל את דקארד ממוות ומסיים בהצהרה התנ"כית "עת למות!". דקארד מסכם, כי לפני מותו אהב האנדרואיד יותר מכל את החיים עצמם ולכן הציל אותו. אני סקרן אם קטע דרמטי ומרשים זה מופיע בספר או שהוא תוספת מקורית של התסריטאים? הניחוש שלי הוא שהסצינה אינה בספר. בניגוד לגישת פ. ק. דיק כלפי האנדרואידים כפי שתארת, רידלי-סקוט אינו מציג את האנדרואידים ככמעט-אדם, אלא יותר מכל הם מזכירים (בפרט מנהיגם רוי באטי) את העל-אדם הניצ'יאני (ובחירת השחקן רוטגר האואר תעיד). נקודה שראויה לדיון נפרד היא: עד כמה הדרמה (האמנות) וקרובתה התקשורת אוהבות את דמות העל-אדם (או כפי שהוא נקרא לפעמים האדם האותנטי, הפרא האציל וכו'). כמה חבל שכאשר הוא מופיע במציאות במקום בדרמה הוא לובש את הדמות של אדם פרימיטיבי נטול אמפטיה, טרוריסט חסר מעצורים או רוצח המונים בירוקראטי. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
"I've seen things you people wouldn't believe: attack ships on fire off the shoulder of Orion. I watched C-beams glitter in the dark near the Tannhauser gate. All those moments will be lost in time, like tears in the rain... Time to die."
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נפלא. לא כן? אפילו בלי התפאורה של נוף לילה מגג גורד שחקים וגשם שוטף. הבלחה ניצ'אנית בסרט הוליבודי. שכחתי גם לציין כי כל האנדרואידים בסרט (למעט אולי אחד) הם דמויות חיוביות לא פחות ולמעשה יותר מבני האדם (אם כי יש לזה הצדקה בעלילה). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המשפט האחרון ("All those moments" וגו') הוא למעשה אלתור של השחקן, רוטגר האוור. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אאז"ן אין אפילו משהו שמזכיר את הסצינה הזאת בספר. הקטע הטוב ביותר בספר (גם מבחינה פילוסופית), לדעתי, זה כאשר דקר פוגש <ספויילר> "עמית" או שמא "מתחרה", ולא אוסיף יותר כדי לא לקלקל את ההנאה (וגם כי אני לא ממש זוכר). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לצידו של רידלי סקוט יש לציין את חשיבותם הרבה של התסריטאים, המפטון פנצ'ר ודיוויד פיפלס לסרט. פנצ'ר היה האחראי להניע את הפרויקט שהוביל בסופו של דבר ל"בלייד ראנר" (היו עוד רעיונות להפיקו קודם לכן). למיטב זכרוני הוא רכש את הזכויות עוד ב-1975, והוא זה שכתב את התסריט הראשוני. בהמשך עבר התסריט אינסוף שכתובים (11 אם איני טועה), שבמהלכם פנצ'ר נבעט החוצה (נשאר כמפיק שותף) ופיפלס בא במקומו. עיקר האשראי על התסריט של הסרט המוגמר שייך לפיפלס, הגם שהוא עצמו סבור שפנצ'ר עשה עבודה נהדרת. כך או כך, התסריט הסופי שונה למדי מהספר. הסצנה הנפלאה שאתה מציין היא תוספת מקורית של התסריטאים. סקוט, שהתעניין מאד בצד הויזואלי, איפשר לשחקניו להציע את הצעותיהם, והאחראי לדברים שבאטי אומר הוא השחקן, רוטגר האוור. מיותר לציין, שאני מאד ממליץ על קריאת הספר. לא רק שהוא אינו שטחי, אלא שלטעמי הוא מורכב מאד. אם סיפור הפיכתו של הספר "האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות" לסרט "בלייד ראנר" מעניין אותך כשלעצמו, אני גם ממליץ מאד על הספר: "Future Noir: The making of Blade Runner" מאת פול סאמון. (http://www.amazon.com/exec/obidos/tg/detail/-/006105...) (והערה קטנה: "הונטרוואסר" הוא שמו של המלון בו השתכן ליאון קובאלסקי בסרט. שמו של מבחן האמפטיה נשמר גם בסרט: "וויגט קמפף"). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למעשה התעניינתי לא כל כך בתהליך עשיית הסרט, אלא בצורה שבה הרעיונות והעמדות הנמצאים בספר לפי תאורך, התמסמסו לגמרי ונעלמו בסרט. ולעתים אפילו נהפכו על פניהם. האנדרואידים הרצחניים וחסרי היכולת לאמפטיה הפכו לדמויות על-אדם הממשות במלואו את הפוטנציאל של חייהן (בניגוד לבני האדם המתנוונים). דוקא ההעובדה שהסצינה המרשימה של רוי באטי, היא אלתור של השחקן רוטגר האואר, מלמדת כיצד רידלי-סקוט עובד. הוא לא בא עם פילוסופיה, אידיאולוגיה או תפיסת עולם מגובשת ומנסה להעביר אותה באמצעות הסרט. הוא נותן לשחקנים לאלתר. מה שנראה נפלא או נשמע טוב נכנס לסרט. כך נוצר סרט שנראה נהדר אבל תשתית אידיאולוגית אין בו. מה שיש זה שרידים ושברים של רעיונות היוצרים רושם של עומק פילוסופי נסתר הקיים כביכול בסרט. בקשר למבחן ויגט-קמפף, האם זה מבחן אמיתי או שגם כאן יש נסיון (של הסופר במקרה זה) לייצר הילה של מסתורין ועומק למבחן שהוא בעצם וריאציה של מבחן טורינג? דרך אגב, לסרט יש אתר מדהים (כולל תסריטים וסיפור הסרט): http://www.brmovie.com/ |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פה אני נאלץ שלא להסכים. נכון, חלק משמעותי מהרעיונות בספר לא באים לידי ביטוי בסרט, אבל צריך לזכור שאלו שני מדיומים שונים. סקוט, פנצ'ר ופיפלס השכילו לקחת מהספר את מה שיכול לעבור מעולה בקולנוע, השמיטו רעיונות וקוי עלילה אחרים מתוך הכרח, ו*הוסיפו* רעיונות ורבדים, שכוחם במדיום בו הם פועלים. אני סבור שיש לסרט עומק פילוסופי. מבחן האמפטיה וויגט-קמפף אינו מבחן אמיתי, אבל דיק אינו מנסה ליצור שום הילה של מסתורין סביבו: זהו מבחן אמפתיה, שפותח כביכול במכון פבלוב ברוסיה ושבעצם מכיל יחידה "המודדת התרחבות נימי דם באיזור הפנים. ידוע לנו שזו תגובה אוטונומית ראשונית, מה שקרוי 'בושה' או 'הסמקה', בתגובה לגירוי מזעזע מבחינה מוסרית. אי-אפשר לשלוט בה רצונית, כמו במוליכות העור, בקצב הנשימה או בדופק הלב" ויחידה נוספת ש"קולטת תנודות במתיחות שרירי העיניים" (עמ' 44). מכאן ברור שבשום פנים ואופן זו אינה גירסה של מבחן טיורינג, אלא בדיוק להיפך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בלייד ראנר - מהם הרעיונות שניסו רידלי-סקוט או תסריטאיו להעביר בסרט? התרשמותי היתה שהסרט הוא ציור עתידני מרהיב ומפחיד ותו לא. מבחן וויגט-קמפף הוא מקרה פרטי של מבחן טורינג - למרות שאיני מבין גדול באף אחד ממבחנים אלו, למיטב הבנתי, במקרה זה אחד מעקרונות העשייה ההוליבודיים (אל תכניס לסרט רעיון שנער בן 12 לא יכול להבין) חושף שמבחן ו"ק אינו אלא פן מסויים של מבחן טורינג. הטכנולוגיה המשמשת לבדיקת הנבחן אינה חשובה מהותית. אם זו, הטכנולוגיה שרידלי-סקוט קיצץ (תגובה אוטונומית, נימי דם וכו') או פשוט ההתרשמות של מוח אנושי כמו אצל טורינג ורידלי-סקוט, לא עקרוני מבחינת המבחן. פק"ד מאבחן אצל האנדרואידים להבדיל מבני אדם, חוסר אמפטיה. טורינג (לפחות בפרשנות שלי) בנקודה זו פחות ספציפי ויותר צנוע (ולדעתי גם חכם). טורינג אינו יודע מהם בדיוק קוי ההבדל בין מכונות לאינטלגנציה אנושית (אמפטיה יכולה להיות אחת מהן), אבל הוא טוען שבני אנוש יודעים באופן אינטואיטיבי להבחין בהם. כלומר האמפטיה של פק"ד היא רק הבדל אפשרי אחד מתוך כמה/רבים משוערים. בהערת אגב, תוכנות המפעילות קבוצות של רובוטים, שהן פופולריות במחקר היום, מייצרות לפעמים תכונות, שלו זוהו אצל בע"ח היו נקראות כאמפטיה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מהם הרעיונות שניסו רידלי-סקוט או תסריטאיו להעביר בסרט? אוה, זה פתח לדיון ארוך *מאד* לכשעצמו, מה עוד שמכל אחד תשמע דברים אחרים. מה שבטוח: בשום פנים ואופן הסרט אינו רק ציור עתידני מרהיב (ומפחיד?). כמו שאני מבין את זה, מבחן וויגט-קמפף הוא ממש ממש לא מקרה פרטי של מבחן טיורינג, אלא ממש להיפך. בגרסה שאני מכיר, מבחן טיורינג הוא מבוסס אינטליגנציה: אם אדם המתקשר דרך שני מסופים באורח *אמצעי* אינו מסוגל לומר מאחורי מי יושב אדם והיכן היא תוכנת המחשב, אז ניתן לומר שהתוכנה תבונית. ו"ק הוא מבוסס רגש: אם יש השהית מה בתגובה פיסיולוגית לשאלות מזעזעות מבחינה רגשית-מוסרית, אז מדובר באנדרואיד. הנקודה של דיק היא, שתבונה אינה מדד לאנושיות. לדעתי אין כאן עניין של מבחן צנוע יותר או חכם פחות, אלא רצון להדגיש נקודה עקרונית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה מפספס את לב העניין במבחן טורינג. טורינג לא יודע אנליטית להבדיל בין מכונה לבין בני אדם (כלומר בודאי לא מדובר כאן בשימוש באינטלגנציה אנליטית). הוא טוען שבני אדם יודעים אינטואיטיבית להבדיל ביניהם ומשתמש בכך ליצירת הקריטריון שתארת (כלומר מדובר פה לכל היותר באינטלגנציה אינטואיטבית). האבחנה האינטואיטיבית יכולה להסתמך על כל מיני הבדלים בין מכונות ובני אנוש ובפרט אמפטיה. רידלי-סקוט ע''י שהוריד את מרכיב הבדיקה הטכנולוגי והחזיר את הבודק האנושי, חשף למעשה את המהות הטורינגית של מבחן ו''ק. בתגובות שבסוף הדיון נתנו המגיבים הפנייה למאמר של טורינג. אתה יכול לדפדף ולראות שמבחן טורינג מסתמך על האינטואיציה האנושית כחיישן וכלל אינו מתבסס על הבדלים ספציפיים (לא אמפטיה ולא דברים אחרים). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גאוני- מבחן שוקי שמאל: יצור שמסוגל להבחין בין אדם לבין מכונה במבחו טיורינג הוא בעל אינטואיציה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם קראת את המאמר המקורי, טיורינג עצמו האמין שמה שיבדיל תמיד בין אדם למכונה הוא הטלפתיה. משום מה הוא לא האמין שאפשר יהיה לבנות מכונות בעלות יכולת טלפתית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
או קיי, אני מבין שיש פה "צבת בצבת עשוייה". אני מסכים שזו פרשנות שלי של דברי טורינג. אבל עיון במאמרhttp://www.abelard.org/turpap/turpap.htm אינו סותר אותה. ישנו צורך מעשי בקריטריון, מתי מכונה מגיעה לבשלות של בינה מלאכותית. אין מערכת אלגוריתמים אנליטיים העושה זאת בצורה טובה. לכן טורינג משתמש ביכולת המשוערת שלנו להבחין בין מוח אנושי למוח מכונה פשוט (שאני אישית לא משוכנע שהיא אכן כל כך מלאה) כדי להגדיר קריטריון בר ביצוע. הניחוש שלי, מה מקור ה"אינטואיציה" ההיא, הוא שאנו מטיבים לזהות פעולה של מוחות הדומים לשלנו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם כך, לא מעט מהנהגים שאני פוגש על הכביש ''נכשלים'' במבחן טורינג. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אמרתי לזהות. לא אמרתי להבין. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל גם אמרת ''מוחות הדומים לשלנו''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דווקא לא אמרתי את זה בציניות, באמת חשבתי שזה יפה- להפוך רעיון על הראש ולהוציא ממנו משהו. כמו המדחום- משתמשים באפקט (התפשטות בחום) כדי למדוד את הגורם לאפקט ( טמפרטורה). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן זו בדיוק כוונתי. ראה תגובה 224010 | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמעט כל מכשירי המדידה משתמשים באפקט כדי למדוד את הגורם, לא? (היוצא מהכלל היחיד שעולה לי בראש במחשבה מהירה הוא הסרגל (מטר רץ, וכו')). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וריאנט על שאלת הפרדיקטים הסטנדרטית שלי: למה "ישנו צורך מעשי בקריטריון, מתי מכונה מגיעה לבשלות של בינה מלאכותית?" | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מדי פעם מופיע מתכנת או קבוצת מתכנתים הטוענת שפתחו תכנה אשר יכולה לקיים שיחה תבונית (intelligible) מול פרטנר אנושי, או לכתוב שיר או פרוזה גבוהה. הטענה היא כי התונה הנ"ל מייצגת בינה מלאכותית (אינטליגנציה, אסוציאטיביות, אינטואיציה) שמעבר ליכולות המתמטיות המוכרות של המחשבים. קריטריון דמוי מבחן טורינג, נדרש כדי לבדוק אם לטענותיהם יש על מה להסתמך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בהינתן תוכנה לשיחה או כתיבת שיר או פרוזה, אפשר לדון אם יש בה התקדמות לעומת מה שהיה עד כה, ועד כמה ההתקדמות הזו דרמטית, גם בלי מבחן טיורינג או כל הגדרה אחרת לבינה מלאכותית. יתרה מכך: נניח שמופיעה פתאום תוכנה שאכן מצליחה לנהל שיחה כמו-אנושית חלקה, ואתה רוצה לקבוע אם יש כאן בינה מלאכותית; מבחן טיורינג אומר שכן, אבל הוא קובע זאת פחות או יותר כאקסיומה, כך שלא באמת התקדמת. דבר שלישי, אם מישהו טוען שתוכנה X מהווה בינה מלאכותית, אני עדיין לא רואה מה הצוךר המעשי לדעת אם הוא צודק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם להבנתי מבחן טורינג הוא אקסיומטי משהו, אבל שימושיותו מוכחת ע''י העובדה שרק מעטים טוענים שעמדו בו (כלומר מסנן לא רע). אנו יודעים שלמחשבים יש יכולות בתחומים מסויימים (בד''כ עולות על התכונות המקבילות במוח האנושי), וזו שאלה מסקרנת מה יכולותיו בתחומים האחרים ועד כמה הוא יכול לחקות את המוח האנושי. בכל אופן החיפוש אחר בינה מלאכותית הוא תחום מחקר מרכזי הדורש קריטריונים דומת זה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואם לא היה לנו קריטריון קאנוני כזה, האם היו היום הרבה טוענים לכתר "בינה מלאכותית"? אולי; זה ניסוי מחשבה שקצת קשה לי להיות בטוח בו. אם כן, אז אתה צודק, והרווחנו משהו מהמבחן. זאת, בהנחה (שנראית לי נכונה) ש*לא רק בגלל המבחן* ברור לנו שאין היום בינה מלאכותית של ממש. אם לא, אז השימושיות עדיין לא הוכחה... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא יכול להביא דוגמאות, אבל נדמה לי שהיו לא מעט טוענים לכתר ונדמה לי שלפני כשנתיים דובר אפילו על תוכנה שנטען שעמדה במבחן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בעצם, אני חושב שגם אינטואיטיבית אני מסכים עם טיורינג רק על תנאי. יכולת שיחה אנושית היא בלי ספק אבן-דרך (milestone) מעניינת. אבל רק כנגיע אליה נדע באמת: אני רואה אפשרות שנגיע ליום שמחשב יצליח במבחן טיורינג, ומתוך ידיעה איך הוא עושה זאת, כולנו נסכים שזו לא בינה מלאכותית. האפשרות ההפוכה נראית לי פחות סבירה, אבל גם לא בלתי-אפשרית: שלפני שמחשב יצליח במבחן טיורינג, תהיה תוכנה שנשתכנע שהיא כן בינה מלאכותית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"סברתי אז שהספר כדרכם של ספרי מד"ב די חלש ברמה הספרותית (דמויות אמינות ומעוררות הזדהות) ולפ.ק.דיק היה מזל שבמאי כל כך גדול לקח לידיו את הספר" . האם להמתין שמישהו מחובבי המד"ב יזדעק? האם להזדעק בעצמי, כחובבת מד"ב? נדמה לי שאת ההכללה הגורפת לגבי "חולשה ספרותית" במד"ב אפשר להפריך בקלות. אבל הקביעה בחלק השני של המשפט, ממנה אפשר להסיק חו"ח שדיק אינו סופר גדול - אין לה על מה להישען, אלא על חוסר היכרות עם כתביו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פעם נהגתי להזדעק. היום אני משתדל לכתוב ולהסביר, מדוע אני כ''כ אוהב לקרוא את פק''ד ולמה אני מחשיב אותו כ''כ. הרושם שאני קיבלתי, ואשמח מאד אם אני טועה, הוא שהמד''ב נמצא בגטו מבחינת הקהל הרחב, ובתוכו פק''ד נמצא בגטו משלו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הזדרזת להגיב. היית צריכה לקרוא את המשך התגובה (למעשה שערתי שם שהבמאי מסמס את כל הרעיונות המעמיקים של הסופר). אכן לא קראתי את הספר וזה כנראה חור לא קטן. אאל"ט קראתי איזה ספר שכתב דיק יחד עם סופר אחר (היינלין?) וכ"כ לא התרשמתי שאיני זוכר ממנו כלום. בעקבות המאמר, נראה לי שקריאת ספריו של פ.ק. דיק בהחלט נדרשת אצלי. לידיעתך, גם אני חובב מד"ב וקביעתי היא אכן הכללה גורפת (תגובה טובה תכלול רשימה של יצירות מד"ב בעלות ערך ספרותי). לרוע המזל יש בה יותר משמץ של מציאות. יש כאן 2 עניינים נפרדים: 1) רעיונות מעמיקים בספרי מד"ב? כן. יש לא מעט ספרי וסיפורי מד"ב המכילים רעיונות מבריקים ועמוקים. 2) איכות ספרותית בספרי מד"ב? הרבה פחות. יש בודאי מקרים סותרים (כרגע לא עולה אף אחד בדעתי), אבל בד"כ הדמויות שטוחות מדי והעלילה לא מצליחה ליצר שיאים דרמטיים (איזה דמויות זוכרים מספרי אסימוב? המחשב האל). הדמויות והעלילה הם פלטפורמה להצגת חזונות עתידיים ולא בעלי משקל משל עצמם. לא פלא שהרבה מד"ב משובח נכתב בסיפורים קצרים שם פיתוח העלילה והדמויות מוגבל מטבעו. בקצרה, לגבי פיליפ ק דיק - לא אשם, גברתי. לגבי המד"ב בכלל- מודה באשמה בהסתייגות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לעניות דעתי רוברט סילברברג כותב (כתב?) מצויין בלי קשר לז'אנר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שחובבי "המשחק של אנדר" לא יסכימו איתך, ואני זוכר לטובה כמה דמויות של היינלין (לזארוס לונג, כמובן, ואת רוב הקאסט של "גר בארץ נוכרייה") ואפשר גם להביא את "סולאריס", למרות שסטניסלב לם בטח יזעק שזה לא מד"ב. את אסימוב לא קראתי, אבל האל הוא לא היצירה של קלארק? אגב, דעתי היא מאוד לא מחייבת, כי ההיכרות שלי עם מד"ב היא שטחית למדי. עכשיו, יהיה נחמד לשמוע איזה דמויות ספרותיות לא שטוחות/עלילות בעלות שיאים דרמטיים אתה יכול להביא מהספרות הכללית, שאפשר יהיה להבין פחות או יותר מה קנה המידה שלך. יחד עם כל זה, כמו הפנטזיה הנוסחתית והרומן הרומנטי, גם המד"ב הזבלי הוא קטגוריה מכובדת של ספרות גרועה בזכות עצמה, אבל במקום שיסווגו אותו כ"ספרות גרועה" או "ספרי טיסה", מסווגים אותו כ"מד"ב", ולא בהכרח צריך לעשות את זה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המחשב האל אינו ''מספרי אסימוב'', הוא מספרי ארתור סי. קלארק... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי הכוונה למחשב האֵל, מולטיוואק? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן א"ס קלארק. התבלבלתי. אולי זה לא ממש משכנע להקיש מהרושם והזכרון האישי שלי אל האיכות הספרותית/דרמטית של גיבוריהם של שניים ממובילי ספרות המד"ב, אבל בכל זאת אטען שהדבר מעיד עד כמה הדמויות בספריהם לא מרשימות. את אסימוב קראתי הרבה ואני זוכר שישנם 3 חוקי רובוטיקה, אבל אני לא מצליח להזכר באפילו דמות אחת מספריו. את א"ס קלארק קראתי הרבה פחות, אבל גם ממנו לא זכורים לי דמויות ועלילות. ומכאן, אולי הבלבול. אני זוכר שקראתי ספר יפה מאוד של א"ס קלארק על גילוי חללית נטושה הנעה במסלול כלשהו במערכת השמש (עד כמה שזכרוני מגיע, הספר והחללית נקראים ע"ש אל הודי כלשהו). תאור החללית והרעיונות מבריקים, אבל שוב איני זוכר אף דמות או עלילה מן הספר. דוגמה נוספת היא סופר מד"ב ("עולם טבעת") שהיה די מצליח בזמנו, לארי ניבן(?). הוא היה בעל השכלה מדעית. החזונות העתידיים והמדעיים שלו היו מרתקים, אבל היכולת הספרותית שלו היתה ברמה של תלמיד תיכון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"מפגש עם ראמה"? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ספר עם רעיון יפה, אבל גיבורים או התפתחות עלילה איני זוכר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמו רוב הספרים שקראתי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דווקא בספר הטלפונים יש הרבה גיבורים- מומלץ! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הספר: "חלליה" של פרנק הרברט (וביל רנסום?) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זלזני? בכל אופן, למרות שקראתי מבקרים שטוענים ההפך, אני מעדיף את הסיפורים הקצרים של דיק, ולא את הספרים. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |