בתשובה לאלכסנדר מאן, 02/05/01 11:00
 |
|
 |
||
|
||||
 |
יתכן שהיו רבים בגרמניה ובאירופה ששאלו את עצמם, האם אולריקה מיינהוף וחבריה באמת התאבדו באופן סימולטני בתנאי מעצרם ושמירתם הקפדנית, לאחר רציחתו של מדינאי גרמני רם דרג על ידי חברי אירגונם. ניתן אולי אף להוסיף שיתכן שספקות אלו (אם היו להם בכלל ספיקות בעניין) פעלו באופן מרתיע, שכן לא היו מאז אופרציות דומות על ידי חברי באדר-מיינהוף, ככל הזכור לי. כך, גם תמונת הרציחה הברברית הנ"ל של צמד המחבלים, היה לה אפקט מרתיע, יש להניח, ללא זיקה לאספקט האתי הלקוי, שתרם, מכל מקום תמונה של נחישות להפרע מנחשים בתוקף raison d'etate או מה שלא יהיה. בניגוד לדרייפוס- בנסיבות של פטריוטיזם צרפתי גואה בעקבות אובדן אלזס לוריין לביסמרק ב-1870, אף אחד לא האשים את מרדכי בבגידה במדינתו. יש מקרים שהינם פריפראליים וגבוליים מבחינת עריכת משפט תקין, כגון במקרים של מרידה על אונייה, בהם ניתנת לקברניט הסמכות לירות במתמרדים. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
במאות הקודמות היה הקברניט אוסף את צוותו, עולה לאוניה ושט לעבר האופק ולא נודע גורלו לחדשים ולשנים, אם בכלל. מכאן נבע החוק הימי שנתן לקברניט סמכויות מוחלטות באניה. היןם, בעידן התקשורת המיידית Real Time במיוחד בתחום הצבאי, אין שבריר של שניה שבו קברניט של ספינה או מטוס נמצא ללא קשר ופקוח של הבית. העובדה הזו מעוררת בעיה משפטית לגבי סמכות ואחריות המפקד בשטח לעומת המפקדה מאחור. ראינו כבר מקרים של ערבוב פרשנות עקב ערבוב סמכויות ויש רגליים לטענה שהדרג המפקח איננו יכול לרחוץ כפיים לגבי ארועים מבצעיים, משום מעורבותו המיידית, ואינני מדבר על אחריות מיניסטריאלית אלא על אחריות בצועית. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש והצהרת נגישות
|
© כל הזכויות שמורות |