בתשובה להנרי קאו, 31/01/00 14:46
 |
|
 |
||
|
||||
 |
(עושה רושם שאין כבר סיבה או טעם להסתיר - אני הוא אלמונימי כותב "ההתאבדות ואני, ההתאבדות ואתה" למעלה. אני ניסיתי בפועל להתאבד, ומבחינתי הלכתי עד הסוף) תודה, הנרי קאו - סוף סוף מישהו כאן נוגע בעניין הבלתי נמנע, והוא שמדובר באיזון כימי שונה, או לחילופין בתת-מודע, או משהו כזה (אגב, מה זה משנה מי החריג? גם גאונות היא דבר חריג. גם אתאיזם). לכן יש משהו קצת מגוחך בנסיונות להוכיח לוגית ופילוסופית שההתאבדות היא חסרת שחר ולא נכונה, כי אנו מתווכחים עם משהו לא רציונלי ולא מודע. מצד שני, יש *קצת* טעם בדיון כזה, כי "כוח האופל" בנפש המתאבד פועל דרך השכל - רוב המתאבדים, אני חושב - ואני, מכל מקום - משוכנעים באותו רגע בחיים שיש סיבות טובות לא להמשיך לרגע הבא. במאמר מוסגר אפשר רק לזרוק זאת כחומר למחשבה, עד כמה הלוגיקה שלנו, המחשבות הרציונליות לכאורה, עשויות להיות מושפעות מכימיה כזו או אחרת. אם יש משהו באמת מפחיד בעולם (חוץ מקנה רובה נעוץ אל ראשו של ניר יניב, כאשר אתה ניר יניב), זה זה. אבל זה כנראה ראוי לרשימה נפרדת. מכל מקום, כיוון שמסתמן כאן קונצנזוס בדבר חוסר ההגיון בהתאבדות, הרשו לי להציג את הדברים כפי שראיתי אותם לפני שש שנים. פרקליטו של שטן ההתאבדות, אבל רק כדי לחדד את הדיון. ובכן, סבלתי. בגלל סיבות רפואיות, אבל לא כל כך חשוב למה. היתה באופק אפשרות לשיפור. אבל בינתיים, רע. ומה כבר יכול להביא השיפור? נניח שאהיה בריא לגמרי. הסתכלתי מסביבי, ולצד הרבה אנשים מאושרים, ראיתי אנשים אומללים, ורוב גדול של אנשים "סתם". חיים את חייהם מתוך אינרציה. היה לי נדמה שהתחושות שבסופו של דבר הן דומיננטיות לטווח ארוך, אצל רוב האנשים המבוגרים, הן דווקא תסכולים ואכזבות, לא דרמטיים אמנם. סתם חיים מייגעים. אם יש קרני אור בחייהם של רוב האנשים, הרי שאלו הצאצאים שלהם. שם הסיפוק, בשביל זה בעצם הם חיים. אבל זה קצת טפשי: מה, בעצם, התכלית בכל זה? לעשות עוד דור של אנשים שכל התכלית בחייהם תהיה לעשות עוד דור? אתה אומר, רועי, שעם כל קושי אפשר להתמודד. נניח, אבל לשם מה? התאבדות היא סופית, ללא אפשרות לחרטה. טוב, זה רק מקל, לא? כמה דברים אנחנו יכולים לעשות עם הפריווילגיה הזו, לדעת שלא נתחרט אחר-כך? נכון, גם לא אוכל ליהנות מהצלחת הצעד המבריק. מילא. אם החיים בזבל, לא עדיף לוותר על סיפוק אחד כדי להיפטר מהרבה מצוקות? הו הו, משפחתי הסובלת. למה, לעזאזל, זה כל כך כואב לכם? הרי עשיתי את זה מבחירתי. זה מה שהיה לי טוב (עפ"י השופט העליון לעניין זה - אני). מה, זה שאני חסר? באיזה מובן? שאני לא שם לידכם רואה אתכם טלוויזיה כמו קודם, וכאלה? ואם הייתי נוסע לחוצלארץ להרבה שנים? בכלל, מה האושר העילאי שאתם מפיקים מהשהיה במחיצתי כשאני סובל? להתאבד זה אגואיסטי מצידי. להכריח אותי להישאר כאן, זה אגואיסטי מצדכם. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
והרי תגובתי. נכון יש המון מצוקות החיים קשים. צריך לעבוד בשביל כסף שהוא סך הכל נייר. צריך לאכול בשביל לא להיות רעב. צריך לשתות בשביל לא להיות צמא צריך לקום בבוקר כאשר רוצים לישון. צריך לכבד אחרים ולעבוד על פי חוקים שאינם מוצאים חן בעיניך. צריך עוד מיליון דברים מקטנים ועד גדולים שנורא מציקים ומפריעים וקשים ורעים. ולמה שנעבור אותם??? אולי באמת לא שווה לעבור הכל בשביל דבר אחד??? ופה התשובה שלי: לעולם לא תוכל לדעת אם תמות. לעולם לא תוכל לראות יותר זריחה מעל הים. לעולם לא תוכל לשמוע ציפור או צרצר משמיעים קול. לעולם לא תוכל לראות את ילדיך ואת ילדי ילדיך. לא תוכל להחליט אם טוב לך או רע לך. לא תוכל כל כך הרבה דברים כיוון ששוב רק ממקום אחד אין חזרה. היום המדע מתקדם לעוד מחלות יש פתרונות ויום יום יהיו לנו עוד תשובות. וגם הקושי הזה יעלם. ואז נשאלת שוב השאלה שלך אבל למה...???? ואני עונה כיוון שאינך יודע מה יש מעבר לדלת שאותה אתה הולך לעבור. אולי כלום אולי גן עדן אולי גהינום. גם אתה לא יודע מה יש שם אבל שנינו יודעים כי יבוא יום ונהיה שם. אז אני שואל לאן אתה ממהר? ונכון עוד דבר. אני מקבל את זה שהתאבדות היא מחלה שנובעת מהפרעה בגוף, בתור אחד שחושב שגם רגשות זה בסך הכל חומרים בגוף הרי שהתאבדות היא חוסר איזון באותם חומרים שאמורים לגרום לכך שלא תתאבד. רועי |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |