בתשובה לאדם קלין, 25/04/01 12:35
הכאב הזה 21778
גילית • בתשובה לאדם קלין יום ד', 25/4/2001, 15:15
התקווה היא רק שיר, זה נכון. אין לי שום דיסק שלו. הדגל הוא סמרטוט שיכול לנקות בגאווה כל בית בישראל.
אלא מה? כש"התקווה" מנוגנת בטקס, או הדגל מורד לחצי התורן, או-אז, כשהם בפרהסיה הם נעשים עקרוניים וסיבה מספיק טובה להלחם או להתרגש או להזיל דמעה. למה? כמו שאמרת-דרכו של עם לבסס לו נראטיב. אדם מחפש שייכות, מה לעשות. התחושה הזו אולי דילגה עליך, אז בשם המתרגשים:
א. נכון להיום האבל הוא ברובו פרטי. כמה אנשים אתה מכיר שלא מכירים אישית חלל צה"ל? זה נכון, גם ביום השואה אני מדקלמת שישה מליון ומבכה את אחותה התינוקת דאז של סבתא שלי. אני מניחה שיגיע היום בו הטקס יהיה רק טקס, זה עוד לא קרה.
ב.אישית, אני מודה- אני טיפוס מפלה. אוהבת את המשפחה שלי יותר מאת שלך, את החברים שלי יותר ממך ואת בני ישראל בארץ ובעולם יותר מההינדונזים.למה? ככה. זהו טבע האדם לאהוב אהבה מובדלת, כולי תקווה שאתה אוהב את החברה שלך יותר ממני ואם יקרה לשתינו משהו תצטער עליה יותר. העם היהודי הוא עם. אתה לא מרגיש כך, גם דובי לא, והעולם מלא יהודים שפרשו והארץ מלאה בבניהם שחזרו- גם אני. הלאומיות איננה המקבילה לגזענות ונסיונות להתכחש אליה הובילו גזענות דוקא.
ג. לא בכל עצב יש לקח, לא לכל סיפור מוסר השכל. ביום הזכרון אנחנו (כמשמעו) זוכרים. אם אין לך לב מאבן גם לך עצוב שילדים בני 18 מתו פה בשביל שיהיה לך איפה לא להתרגש, המעט שאתה יכול לעשות (הו,הקלישאות. קלישאה היא אמת שאמרו פעמים הרבה) זה לעצור לדקה.ואל תגיד "אני זוכר תמיד" אלא אם זה ממש נכון. שוב- בבית אתה מוזמן לשבת, זה יום עממי. יש מי שסבור, כמוני, שליום הזה יש גם לקח, אבל זה לא ממש משנה.
ד. זהו אכן יום של זקיפות קומה. תראו אותנו, תראו מה עשינו. זה ש"מעטים מול רבים" זה נרטיב לא מוריד מאמיתותו ההיסטורית. אישית- אני גאה.
ה.לומר שאנחנו יותר מלודרמטיים מהאמריקאים, למשל, זו כבר ממש השמצה. אנחנו מעורבים, אכפת לנו מהאנשים שלנו, גם להם אכפת. אנחנו בוכים כי רע לנו, ואגב- אנחנו דוקא מאד מאד מיוסרים.
לסיכום-אל תדבר בקלישאות, אל תתאבל על קולקטיבים. אל תקנה את זה שהנרטיב היהודי נרקב מרוב שימוש (עתידות: בקרוב, לצערנו, פרק נוסף) ואל תיגרר, בשם המלחמה בנרטיבים, לנרטיב החדש של בואו נתבייש לנו סליחה שניצחנו. אנחנו לא סתם עם בסתם ארץ- לא גילינו אותה כמו אמריקה. אנחנו עם ייחודי בסיפור הקשר שלו לאדמתו. אבל זה לא ממש חשוב- בקטס שלנו מוזכרים החיילים שלנו, ולא מודדים אותם בהשוואה למסכנות חיילי העולם.
הכאב הזה 21786
ג. שמעון • בתשובה לגילית יום ד', 25/4/2001, 17:34
גילית, נאה דרשת.
כל מילה - פנינה! 21790
ליאור חיימוביץ' • בתשובה לג. שמעון יום ד', 25/4/2001, 18:20
הכאב הזה 21962
אדם קלין • בתשובה לגילית שבת, 28/4/2001, 11:03
אני לא מתבייש, ולא מכה על חטא. בשבילי יום העצמאות איננו יום של אבל לאומי על הפיספוס הגדול של המדינה הזו, או על הסבל הגדול שהסבנו לעם אחר.
למה לי לשנוא את עצמי? או את עצמנו?

אני באמת אוהב את עם וארץ ישראל יותר מאשר כל עם וארץ אחרת, כי גדלתי פה ופה אני מרגיש בבית. אבל זאת סיבה לגאווה? מאיפה הקפיצה הלוגית מ"זה חשוב לי" ל"זה טוב יותר מכל דבר אחר"? המשפחה שלי היא סתם משפחה - אמא, אבא, ילדים, אהבה. בטח שאני אוהב את אמא שלי יותר מאשר את שלך, אבל זה לא הופך אותה לאמא הטובה בעולם. רק בשבילי.

אז ביום העצמאות אני שמח, כי זה יום ההולדת של המקום בו אני גר. אבל זה סתם מקום, ואני מעדיף לנצל את יום ההולדת שלו לחשוב על איך להביא אותו לגיל 100 מאשר להכות על חזי בגיל ולשבח את עצמי.
וביום הזכרון עצוב לי שמתו אלפי אנשים, אבל לא יותר מאשר אלפי האנשים שמתו בתאונות הדרכים. אני לא מוכן, בשם זכרם, ליפול לקבלה של כל מה שאומרים לי שהם מתו בשבילו -ושלרובם לא היה מושג שהם מתים בשבילו - ולחבק בצהלות גיל איזו ראיה מוזרה וסובייקטיבית של המציאות.
חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים
האייל הקורא RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש © כל הזכויות שמורות