|
הצנזורה-העצמית של כתבים צבאיים בישראל אינה שונה במהותה מהתנהגותם של הכתבים המדיניים, למשל, המקבלים מידע ''אוף דה רקורד'' או אף ''לא לפרסום''. מדובר בהתנהגות שאני מסכים איתך שהיא נפסדת, בד''כ, אולם היא רווחת בתקשורת המערבית. פחות מטריד אותי רון בן-ישי, שנאמנותו למערכת נקנית, נגיד, בכרטיסי-כניסה למארבים בלבנון, מאשר אמנון אברמוביץ' או אמיר אורן, שלא ברור על פניו מיהו האינטרסנט שמפעיל אותם במשך שנים ומספק להם מידע פנימי ממערכת הבטחון.
גם המצב שאתה מתאר בפיסקה השנייה, של הפיכתם של העתונאים ממסקרים ל''שותפי-סוד'' או ''אנשי שלומנו'' או ''ידידינו'' הוא מצב לא-בריא, שבו האינטרס של המקרב (השלטון) ברור, אולם האינטרס של המקורב (העתונאי) לא ברור, ואף סותר את האתיקה המקצועית שלו. במצב כזה, אכן, נוצר החשש שתפעל הרבה מאד מניעת-מידע באופן בלתי-מבוקר (בניגוד להפעלת צנזורה, שהיא כאמור מנגנון חוקי מפוקח ומבוקר).
חשיפתו של מידע ארכיוני מתבצעת באיטיות מעייפת בישראל, כמו גם במדינות אחרות (ארה''ב ובריטניה זכורות לי כדוגמאות, מכיוון שגם הן משחררות רק לאחרונה מסמכים הנוגעים לשני העשורים הראשונים של מדינת ישראל, והוא מתפרסם בעתונות הישראלית). בעניין זה, הכנסת היא הריבון, ואין לצפות מהממשלה לפעול ביוזמתה.
|
|