בתשובה למיץ פטל, 23/04/01 13:32
 |
|
 |
||
|
||||
 |
הצנזורה העצמית הזו של הכתבים הצבאיים, המשמשים על-פי-רוב כשופר של המערכת המדינית-צבאית, הינה דבר בזוי ופסול אתית - אין זה תפקידם להחליט מה עומד בקריטריונים של ביטחון המדינה או איזה מידע ידיעתו "עלולה להזיק לציבור", תפקידם לחקור ולדווח לציבור כזרוע עצמאית ומשלימה של הממשל הדמוקרטי. מלבד העובדה שאני חושב שצריכה להיות שקיפות מוחלטת, או קרובה לכך, במידע הציבורי הקיים במדינה ובנגישותו לכלל האזרחים, הקשרים החברתיים שאתה מתאר אשר גורמים לחשיפת סודות בקרב חוגים מצומצמים של אנ"ש ולהרחבת תרבות ה"סמוך" והחבר'מניות ההרסנית שמשבשות סדרי ממשל ומנהל כמעט בכל היבט של המוסדות הציבוריים שלנו, חייבים להגדע ולהתחלף ביחסים קורקטיים של עיתונות חוקרת וביקורתית מול ממסד שמחוייב לדווח למממן ולממנה שלו, כלל הציבור, על מעשיו ועל מחדליו. בהקשר זה אפשר לציין את ארכיוני המדינה והצבא שאי-חשיפתם השלמה לעיון בנימוקים ארכאיים וסטליניסטיים ותחת מעטה משפטי מפוקפק של צווי-חירום מונעים בחינה מחודשת (וניתן גם לומר ראשונה) של מרבית מהמאורעות המהווים את מוקד הדיונים בימים אלו ובכלל מהווים פגיעה חמורה של המדינה בזכות הציבור לדעת על מעללי ממשלותיו וצבאו במהלך העבר הקרוב. זכורה לי כתבה מהארץ ימים ספורים לאחר הבחירות האחרונות בה סופר כיצד שוכנע יוסי ביילין, בניגוד לרצונו הראשוני, לחדש את תוקף צו החירום שנועל את ארכיון צה"ל ואת פרוטוקולי ישיבות הממשלה משנת 1967 והלאה, ובכך ויתר על אפשרות ממשית להשאיר מורשת בעלת משמעות מתקופת כהונתו כשר משפטים. חבל. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
הצנזורה-העצמית של כתבים צבאיים בישראל אינה שונה במהותה מהתנהגותם של הכתבים המדיניים, למשל, המקבלים מידע ''אוף דה רקורד'' או אף ''לא לפרסום''. מדובר בהתנהגות שאני מסכים איתך שהיא נפסדת, בד''כ, אולם היא רווחת בתקשורת המערבית. פחות מטריד אותי רון בן-ישי, שנאמנותו למערכת נקנית, נגיד, בכרטיסי-כניסה למארבים בלבנון, מאשר אמנון אברמוביץ' או אמיר אורן, שלא ברור על פניו מיהו האינטרסנט שמפעיל אותם במשך שנים ומספק להם מידע פנימי ממערכת הבטחון. גם המצב שאתה מתאר בפיסקה השנייה, של הפיכתם של העתונאים ממסקרים ל''שותפי-סוד'' או ''אנשי שלומנו'' או ''ידידינו'' הוא מצב לא-בריא, שבו האינטרס של המקרב (השלטון) ברור, אולם האינטרס של המקורב (העתונאי) לא ברור, ואף סותר את האתיקה המקצועית שלו. במצב כזה, אכן, נוצר החשש שתפעל הרבה מאד מניעת-מידע באופן בלתי-מבוקר (בניגוד להפעלת צנזורה, שהיא כאמור מנגנון חוקי מפוקח ומבוקר). חשיפתו של מידע ארכיוני מתבצעת באיטיות מעייפת בישראל, כמו גם במדינות אחרות (ארה''ב ובריטניה זכורות לי כדוגמאות, מכיוון שגם הן משחררות רק לאחרונה מסמכים הנוגעים לשני העשורים הראשונים של מדינת ישראל, והוא מתפרסם בעתונות הישראלית). בעניין זה, הכנסת היא הריבון, ואין לצפות מהממשלה לפעול ביוזמתה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בנוגע לכתבים המדיניים אני מסכים, בנוגע לפסקה השנייה האינטרס של העיתונאי הוא ע"פ רוב שאיפה להתקבל לחוגים המצומצמים של הבעלי המאה והדעה (והפיאה?). אני לא בטוח שאתה מדייק בנוגע לריבונות הכנסת על הארכיונים - לי זכור שהם נעולים תחת צו חירום (המסתמך על התקנות לשעת חירום המונהגות מיום הקמת המדינה - עוד דבר שיש לבטל מהר ככל האפשר) המחודש כל חצי שנה ע"י ראש הממשלה ושר המשפטים. צו חירום זה מיועד בדיוק לכך - להקצות סמכויות ביצועיות נרחבות לממשלה תוך כדי עקיפת הרשות המחוקקת (מצב חירום, זוכר?). |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |