בתשובה לאדם קלין, 25/01/00 23:06
 |
|
 |
||
|
||||
 |
שלום אדם. גם אם נסכים כי בחורי הישיבה לומדים מתוך אמונה שלמה (כאמור במאמר, מתוך חוסר הוכחות), הרי שבכך יש רק כדי להפוך את מעשם הסובייקטיבי למוסרי, ולא להכשיר מוסרית (לפי קאנט) את המעשה לחוק כללי. לגבי השגתך את בחינת הציווי הקטגורי כפי שנעשתה במאמר (בחינת האוניברסליות): כפי שציינתי במאמר עצמו, בחינת הציווי הקטגורי מניחה בסיס ערכים משותף להשוואה. במציאות של תחילת המאה ה-21, בחברה שחיה את הפוסט מודרניזם, בסיס ערכים אוניברסלי להשוואה הוא, ובכך אני מסכימה איתך, אינו מתאים. ברור שאי אפשר לבחון את הכלל "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך" אם אין מערכת ערכים משותפת של מה שנוא ומה לא, של טוב ורע. אבל כאמור, הבעייתיות היא בתיאוריה הקאנטינית, שלא נכתבה בעידן הפוסט מודרני. שנית, מעיקרון ההדדיות, שמהווה את חלקה השני של בחינת הציווי הקטגורי של קאנט, משתמעת דרישה לשוויון מלא- לעולם אין להפוך אדם לאמצעי. אם יש תשובה שמעלה את דרישה זו בקנה אחד עם שחרור חלק מהאוכלוסיה מנשיאה בנטל של הגנה על המערכת שמחזיקה את הכל- לא מצאתיה. לא ברור לי כיצד השוויון המוחלט שעולה מדרישה זו של הציווי הקטגורי בא לידי ביטוי במתן הפטור. לדעתי הוא פוגע בזכות לחיים של חלק מהתושבים, ובכך מפלה לטובה את לומדי התורה. באשר למיל- אמת, נכון הדבר כי מיל אינו דורש שוויון מוחלט. פי משנתו השוויון יכול שייסוג מפני היעילות התועלתנית. כאמור, בא כוחו של שר הבטחון אכן טען כי גיוס בני הישיבות לא רק שלא יועיל אלא שאף יזיק לצה"ל. שאלת היעילות גם היא, כמסתבר, סוביקטיבית. שהרי למרות הראיות האמפריות שהביא בא כוחו של שר הבטחון בפני בית המשפט, רמז השופט חשין, לדוגמא, כי "כמות עושה איכות". נראה כרגע כי מי שיקבע מה יעיל בסופו של היום הוא בית המשפט, ולנו נותר רק לחכות למוצא פיו. ונקודה אחרונה- טענתך שמשתמעת ממנה האשמה בחוסר אוביקטיביות בכתיבת המאמר תמוהה משהו. כהערת אגב אומר כי המאמר נכתב לצרכים אקדמיים, ולא לצרכים פוליטיים- אייליים. אבל יחד עם זאת, אין ספק כי כל כתיבה מושפעת מדעתו הקודמת של בעליה. כדברי השופט ברק, אין בעיה עם דעה קודמת - הבעיה היא כשהדעה הופכת לקדומה. (מתנצלת על חוסר מראה המקום- מפאת קוצר הזמן). . |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
ש. עזגד, נ. יניב וא. קלין, שלושתכם צודקים, פחות או יותר (ואם אני לא טועה...), רק צריך לחדד קצת את המסקנה - שרלוונטית גם לדיון בעקבות מאמרו של דובי על חינוך לדמוקרטיה. המסקנה היא שצריך להבדיל בין מה נראה לכל אחד מאתנו כמוסרי מצד אדם X לעשות, לבין מה שנראה לאדם X עצמו כמוסרי. כאן X הוא, כמובן, כל אחד ואחד מאומני התורה - לפחות אלו שבאמת מאמינים בנחיצות הלימוד שלהם יותר משרות צבאי (וכן, כנראה יש כאלה, ולא (אדם), לא סביר שכולם כאלה). די ברור ששני דברים אלו לא יהיו זהים. לגיטימי במקרים רבים מצד הציבור הכללי לכפות על X את מה שנראה ל"כלל הציבור" כמוסרי (כפי שהוא מתבטא, יש לקוות, בהכרעות הדמוקרטיות). יש כאן בעיה, והיא שכנראה X לא יאהב את הכפיה הזו, ואפילו יראה בה לא מוסרית. דבר כזה הופך את המוסר לעניין כוחני במובן מסוים. ובכל זאת, לעתים אין מנוס. כלומר, לפעמים המנעות מכפיה כזו תהיה *לא מוסרית* - מהזווית של "הציבור הכללי". |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש והצהרת נגישות
|
© כל הזכויות שמורות |