בתשובה לגדי אלכסנדרוביץ', 08/03/04 19:20
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אמרתי שייקח לי כמה ימים, ואכן ייקח כמה ימים למצוא חומר שברשותי בעניין ההומופוביה (מודפס, לא מגוגל), אבל על דבריך אלה אני כבר רוצה לומר: התהליך הוא בד"כ כזה: מתוך קבוצה מקופחת (הדוגמאות הכי מקובלות - נשים ושחורים) קם גוף נאבק. מובן שבד"כ מדובר ביותר מגוף אחד, אך כרגע, לצורך נוחות וקיצור, אתבטא - "גוף נאבק". בתחילת דרכו הארוכה והפתלתלה, גוף כזה: א. אינו מעורר כמעט כל תשומת לב ציבורית, פוליטית וחברתית, להוציא את זו המוקדשת לקוריוז. ב. לא תמיד מעורר, בתחילה, תשומת לב - אפילו בקרב *המילייה הטבעי שלו*. אלה - ה"מילייה הטבעי" - לא תמיד מבינים מה רע להם, ואם רע להם - במה יועיל הגוף הנאבק (הנקל לראות דוגמאות מאפיינות בתחילת דרכה של התנועה הציונית). ג. אחר זמן מה (קשה מאוד להגדיר "זמן מה". אני מסתכנת ומגדירה שרירותית: כשניים-שלושה עשורים בעידננו עתיר התקשורת, הרבה יותר - בתקופות קודמות), הגוף המדובר ונשואי מאבקו, מעוררים סו"ס תשומת לב. עפי"ר - תשומת לב שמהותה זעם ציבורי רב, בוז, לעג וטענות אי לגיטימציה. מעט מאוד תגובות תמיכה ואהדה. בשלב הבא, נפרדות מתוך גוף האם כמה קבוצות קיצוניות יותר, הדוגלות בשיטות פעולה מוחצנות ואגרסיביות. התוצאות הן מעורבות: למשך תקופה מסויימת, גוברות התגובות הציבוריות של זעם בוז ולעג - עד כדי טענות קשות של דה-לגיטימציה. ואז, או-טו-טו, הנה זה מגיע - אתחלתא דגאולה – אחר אותה תקופה מסויימת (בד"כ מספר עשורים), מתחילות לבצבץ התוצאות החיוביות של המאבק האגרסיבי: השוליים מתקרבים אל המרכז ועקרונות המאבק זוכים סו"ס, הן בתוך אותה קבוצה מקופחת ספציפית והן בציבור כולו - להתייחסות רצינית - תקשורתית, חברתית, חוקית וכו'. למרות הסכמטיות של התיאור - זה גם, בקוים כלליים, מה שקורה בשלושים השנים האחרונות עם התנועות ההומו-לסביות. מצעדי הגאווה וההומואים אשר, כתיאורך, "מתחפשים לנשים ולובשים טייטס וורודים", במקרה של ההומואים - הם האגף המיליטנטי (כן, זה נשמע קצת מוזר, קצת פראדוקסלי), הם הלפיד המהבהב למרחוק, שתפקידו להביא את הבשורה לכל בית. וגם אם זה במחיר זה שבתחילה, ברבים מאותם בתים, אמא ואבא יסתמו את האף וישתדלו לא להקיא - ההנחה היא שבסופו של דבר לא יהיה יותר איש שיאמר - "אני לא רואה מה כאן הבעיה". ואז, או אז - יתחיל המאבק האמיתי, זה שבמסגרתו ייערך בירור מחודש על מה, אכן, נאבקים, מה רוצים להשיג ובכלל - מהי ההגדרה העצמית. ואגב, אם לשלב את זה עם מה שברקת אמרה - לי נראה שהחלוקה בין ה"דראג קווינס" לבין אסכולת עוזי אבן היא בין השאר *גם* גילית (לא רק, ויש לה כמובן, מגוון מאפיינים). כלומר - הדראג קווינס נעים בערך בין שנות העשרה לאמצע שנות השלושים, האסכולה הדוגלת במתינות ובמיינסטרימיות - שנות ארבעים ומעלה. (אופססס... אני לא יודעת מה לעשות עם חמש השנים האבודות, לא נעים... (-:) ולפני שאני מצליחה לנבור ולהוציא חומר יותר מקצועי ורציני בעניין ההומופוביה - אל תרוץ לפסיכיאטר, חבל על הכסף (-: (כבר שאלתי כמה פעמים בכמה מקומות - איך התקיימה האנושות לפני המצאת הסמיילי, קשה, קשה (-:). מי שגרם לך לתהיית "האם אני הומופוב" - עדיין צריך להסביר לך למה התכוון בעניין השונות - האם מן השונות נגזר אי-שוויון? האם זה כך גם בנושאי (שוב, דוגמאות שבלוניות, מה לעשות) נשים ושחורים? האין זה מוסכם כיום, סו"ס, על כולנו, כי השיוויון הוא מחוייב המציאות בכל מקרה - גם בין שונים? תשאל אותו. ביי. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
משונות בהחלט נגזר אי שוויון. נכה יקבל דמי נכות, ומי שאינו נכה לא יקבל דמי נכות, למשל. מה שחשוב הוא כמובן האם השונות *רלוונטית* לנושא שהוא ההקשר של השוויון. כשזה מגיע לשחורים, למשל, אין שום סיבה שבגללה הם לא יוכלו לשבת במקומות הקדמיים באוטובוס רק בשל צבע עורם. גם צריך להיזהר מהכללות גורפות גם במקרים שבהם קיימת שונות: אסור לאסור בצורה גורפת על נשים לשרת ביחידה כלשהי בצה"ל כי "נשים לא מסוגלות". ייתכן שאישה ספציפית מסוגלת. באשר לשאר דבריך: קראתי, השכלתי, אבל טרם הבנתי את ההנחה ש"בסוף לא יהיה יותר איש שיאמר "אני לא רואה מה כאן הבעיה"". הרי מה שהם עושים מצליחים לעורר אנטגוניזם גדול. אם ניקח את השחורים והפמיניסטיות, שניים מהמיעוטים האחרים שדגלו בגישה אגרסיבית - אני חייב להודות שהם מאוד מאוד רחוקים מהמצב האוטופי הזה, וכנראה לעולם לא יגיעו אליו, בהחלט לא כל עוד הם ממשיכים בצורה הנוכחית שלהם. גיל רונן הוא דוגמא טובה לתוצאות של אגרסיביות יתר של הפמיניזם, והוא לא לבד. בלי ההנחה הזו, אני מתקשה להבין את המיליטנטיות. סברתי לתומי שכבר עברנו את השלב שבו הקבוצה נאבקת על הכרה. כעת היא צריכה להיאבק על שוויון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אהא, בנתי. נראה שמקודם לא קלטתי למה הכוונה בשונות vs שוויון. מובן שאני מסכימה עם מקרים של זכויות במקרי צרכים מיוחדים, אפליה מתקנת וכו'. אשר למשוואת אנטאגוניזם מול תועלת והתקדמות - זוהי באמת דילמה נצחית. עם זאת, לפני שלושים שנה טענו בארץ וגם ב... הממ... בברוקלין, למשל, את טיעון הג'ירפה - "אין הומואים יהודים. הומוסקסואליזם זה אצל הגויים, לא אצלנו". אל הסופר יותם ראובני התייחסו כאל מפלצת מרובת זנבות. - אז משהו בכל זאת זז. ונראה שדווקא וורודי הטייטס, יותר מן העוזי אבנים - הוכיחו שיש, ושאין מדובר בכמה מונסטרומים שלא הופלו כעוברים, אלא בפלח אוכלוסייה. ככלל, נדמה לי שמאבק שאינו קולני וצעקני, סיכוייו להשיג איזשהו אפקט הם זעומים ביותר. בארץ יש קבוצה שקטה, תרבותית ונעימה של נשים המנסות כבר שנים ארוכות להכניס לכנסת מפלגת נשים (אין בידי שמות, כרגע. אולי שם אחד לא בטוח - הפרופ' אליס שלוי, אשה עדינה מאין כמוה). ההבדל בינן לביו בנות המשאע"ז השנואות על גיל הוא בדרכן התרבותית ובהקפדתן על הפייר פליי. ומה הן משיגות? - בובקעס. ראית אותן בכנסת? אני לא. ככה זה. נדמה לי שזה כבר עניין של שלושים שנה. ליל מנוחה. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |