|
בעיניי יש הבדל מהותי בין המצב בלבנון והמצב בעזה. כפי שראית בתגובה הישנה תגובה 5202 , בעניין לבנון עמדתי הייתה: "לא יודע". האמת היא שחשבתי ותמכתי בנסיגה מלבנון, וגם הבעתי זאת בשיחות עם חברים, שנים רבות לפני שהנושא עלה על סדר היום (כמעט הייתי אומר שאני "המצאתי" זאת). אחר כך עמדתי השתנת להיסוס לנוכח התמונות של אי יכולת בניית מנגנון הרתעה מסיבות פנימיות וחיצוניות. היום אני בסך הכל חושב שהמציאות הוכיחה שהנסיגה הייתה מוצדקת. מנגנון הרתעה אמנם אין, אבל כל מיני התפתחויות כמו נשיא חלש בסוריה (אז לא יכולתי לדעת), המצאותם של האמריקאים באזור ולחצם על הסורים והאיראנים, גורם לכך שהחיזבאלה פועל במינונים הרבה יותר קטנים ממה שהיה רוצה, ונוצר מצב שאפשר לחיות עמו. עם הפלשתינים המצב שונה לחלוטין. הם רואים עצמם כשליחי האומה הערבית כשתפקידם פשוט החלפתנו באזור (הם גם היו מקור הצרות שלנו בלבנון). גם לפני כניסתנו ליש"ע היות תקופות של טרור קשה משם. הטרור הזה פסק בעקבות *הסכם* אחרי שנסוגונו מסיני אחרי מבצע סיני. ללא ההסכם הזה לא היה סיכוי שהטרור ייפסק. אי אפשר לפתור את הבעיה ללא הסכם סופי, וכל צעד ביניים, ובמיוחד צעד נסיגה חד צדדי, רק מכרסם בעמדתנו לעומתם, ומגדיל את הנזק. הווצרות מצב של ירי פה ושם וזה הכל, אחרי שכבר עברנו את האינתיפאדה הגדולה והקטנה הוא פשוט חלום שלא יכול להתגשם בהגדרה.
|
|