בתשובה לאורי, 24/01/04 4:25
 |
|
 |
||
|
||||
 |
למרות שבעקרון אני מסכים עם הגישה האנטי נקמנית ועם מה שכתבת בפסקה האחרונה שלך, אני עדיין תוהה לגבי אמירת ה"מדרגה המוסרית". בוא ניקח פושע מתועב שחטף אישה וכלא אותה במרתף ביתו במשך שנתיים. הוא לא התעלל בה, לא הרעיב אותה, התייחס אליה בכבוד, אבל לא שיחרר אותה. יש גם כאלו. איש זה ראוי למאסר, כמובן. ברגע שתשלח אותו לכלא, השתמשת באמצעים דומים לאלו בהם השתמש הפושע, דבר שמעמיד אותך על מדרגה מוסרית עקרונית כמו הפושע. מה לא נכון במה שאמרתי? אתה יכול, כמו קודם, להציג את הסיבות שבגללן אנחנו כולאים פושעים, שאינן "נקמתיות": 1) הרחקה מהחברה - הטיעון הזה בעייתי, שכן על פשעים שונים מורחקים מהחברה לזמנים שונים. יתר על כן, פושע שאינו מהווה שום סכנה לחברה (נניח, גנב שפעל ממצוקה כספית וזוכה פתאום בלוטו) לא משוחרר עד קץ התקופה שנקבעה לו, ואילו אנשים שממשיכים להוות סכנה לחברה (אנס פסיכופט, שקיבל עונש של חמש שנים, דבר די הגיוני עם מערכת המשפט הבעייתית שלנו) משוחרר החוצה כאילו כלום. דהיינו - הסכנה שמהווה הפושע לחברה היא לא פקטור שנבחן תמיד כשבוחנים את כליאתו/אי כליאתו. 2) שיקום - טיעון לא טוב. אני בטוח שניתן לשקם ביתר יעילות פושעים כשהם לא בכלא. שיקום הוא אחד מהדברים שאנו רוצים שמערכת החוק תעשה לאסירים כלואים, אבל להגיד שאנחנו שולחים אותם לכלא בשביל השיקום - זה כבר לא סביר. 3) נותרנו עם ההרתעה. מה שאתה טוען בעצם הוא שהעונש המרתיע ביותר הוא שליחה לכלא, ועל כן שליחה לכלא היא מוסרית, בזמן שכל ענישה "מרתיעה" אחרת היא "על אותה מדרגה מוסרית כמו הפושע". אז נכון שמחקרים סטטיסטיים הראו שעונש מוות לא מקטין את שיעור הפשיעה. על כן אני אשאל, כי באמת איני יודע: האם מחקרים סטטיסטיים הראו שעונשי מאסר ארוכים יותר מקטינים את שיעור הפשיעה? מאסר הוא פגיעה חמורה באדם. ניתן לומר שעדיף לאדם לקבל 50 מלקות וללכת הביתה, מאשר להיאסר גם לתקופה "קצרה" כשלוש שנים (כל השירות הצבאי שלכם, זוכרים?) אם כך, מאחר שאנחנו כבר מבצעים פגיעה קשה בזכויות האדם כשאנו שולחים פושעים לכלא, מוטב לשאול מדוע אנו באמת בוחרים בעונש הזה. אני באמת לא יודע, ואני שואל כאן שאלות, לא מנסה לקבוע עובדות. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
התנאים הקשורים בכליאה ידועים מראש ומוסכמים כדרך בידוד והרחקה מקובלת. העובדה שאדם כלשהו בחר להשתמש באמצעים דומים אינה משנה את מעמדן המוסרי של דרכים אלו משום שהן ידועות מראש ובמוצהר אינן מתייחסות ישירות לאופי העבירה. לדוגמה, אם כייס נתפס והושת עליו קנס, אין הדבר הופך את המדינה לגורם נקמני הפועל בשיטות עין-תחת-עין, משום שהקנס הוא עונש ידוע מראש ומוצהר. ליתר דבריך: 1. הרחקה מהחברה: עקרונית, מידת הנזק שעלול לגרום העבריין עם שחרורו *כן* נבחנת ומהווה שיקול בגזר הדין שיושת עליו. לא מדובר בשיקול בלעדי, כמובן. מערכת המשפט מנסה להכניס חישובים כאלו, לדוגמה, בהתייחסות למידת ה"מועדות" (וו שרוקה) של העבריין. 2. שיקום: אתה מתבלבל כאן קצת בין מה שאני חושב לבין המטרות המוצהרות של מערכת המשפט. אלו שני דברים שונים. לטעמי (ולדעת חוקרים ומחקרים רבים בתחום) שיטות השיקום הנוכחיות מעולם לא עבדו ואינן עובדות. זה אינו משנה את העובדה ששיקום הוא אחת המטרות המוצהרות של הענישה (ולראיה, הוצאת אסירים לחופשות, עבודה בסדנאות, למידת מקצוע, ופעילויות אחרות). יש הגיון מסוים ברעיון השיקום, משום שאם השיקום מצליח, אתה פותר לך ולאחרים, כמו גם לכלוא, בעיה קשה. 3. הרתעה: מה שאני טוען הוא בדיוק ההיפך ממה שאתה חושב שאני טוען. לדעתי (המגובה, שוב, במחקרים רבים) אין לבתי כלא ולמשך הכליאה או לתנאי הכליאה *שום* השפעה הרתעתית. אורך המאסר ואפילו תקנות מחמירות כמו "שלוש ואתה בחוץ" בארצות-הברית (שלוש עבירות מסוג מסויים ואתה נדון למאסר עולם) אינן משפיעות כלל על שיעור הפשיעה (אם כי הן משפיעות במידה משמעותית על מספר הכלואים). בכל זאת, זכור כי במה שכתבתי דיברתי על המטרות המוצהרות של מערכת-המשפט, לא על דעתי האישית בנוגע למידת תקפותן של המטרות. אני לא יודע אם עדיף לקבל 50 מלקות וללכת הביתה, מאחר ואחרי חמישים מלקות רוב המולקים מתים ולא הולכים הביתה, אבל אני מסכים עמך שבהחלט ראוי לשאול אם מאסר הוא אכן הפתרון הנכון בשורה ארוכה של מקרים. במדינות שונות באירופה נהוגה שיטה מצמצמת הממירה מאסר בתשלום קנס או עבודות ציבוריות על עבירות חמורות פחות ולדבר אין השפעה שלילית כלשהי על שיעור הפשיעה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כלומר, על פי דברייך, אין שום דבר בלתי מוסרי בעונשים כמו קטיעת איברים והוצאה להורג, כל עוד הם מוצהרים וידועים מראש. אם תגיד שאותם עונשים מותנים בפשע זו תהיה אמירה בעייתית משהו - כי כל עונש מותנה בפשע. אורך המאסר תלוי בסוג העבירה, ולא על כל עבירה אוסרים. 1) לא מספיק טוב. זהו רק פקטור, אך בפועל הוא שולי, ואינו יכול להוות צידוק לכליאה בזכות עצמו, וזאת מאחר שהוא נכשל בשני המבחנים: הוא גם מאפשר לאנשים להשתחרר גם כשהם עדיין מהווים סכנה לחברה, והוא גם גורם לאנשים להישאר כלואים גם כשהם כבר לא סכנה. על כן, למרות שאני מקבל את דברייך שזהו פקטור שיש להתחשב בו, זו *אינו* סיבה להצדקת כליאה, אלא רק כלי מסייע להערכת הכליאה הדרושה מרגע שהוסכם על כליאה. 2) אני מסכים ששיקום הוא דבר רצוי, אבל זה בכלל לא קשור למה שאמרתי. אנחנו מדברים על טיעונים בעד כליאה. שיקום הוא לא טיעון בעד כליאה, כי כליאה רק פוגעת בשיקום, לא מסייעת לו. אתה מוזמן להסביר לי מדוע כליאה מסייעת לשיקום, אני מקבל את זה שייתכן שאני טועה, כי איני מבין ממש בתחום. עם זאת, אטען שוב שגם "שיקום" *אינו* סיבה להצדקת כליאה, אלא רק להערכת תנאי הכליאה מרגע שהוסכם עליהם, וזאת כי כליאה אינה הדרך הטובה ביותר לבצע בה שיקום. 3) נהדר, אז אתה אומר שלכליאה אין שום ערך הרתעתי. מכאן שגם "הרתעה" *אינה* סיבה להצדקת כליאה. מה קרה? איבדנו כל סיבה להצדקת כליאה. מכאן שאין שום סיבה לכליאה, ומערכת הצדק הנוכחית שלנו פגומה. איפה אני טועה? מלקות: אם מ-50 מלקות מתים (צר לי, אני לא מבין גדול בתחום) הרי שזה לא עונש הלקאה, זה עונש מוות. אתה מוזמן להחליף את ה-50 השרירותי בכל מספר אחר. באשר להמרת מאסר בקנס על עבירות פחותות - מקובל, אבל מה באשר לפושעים חמורים? לי אישית נראה שכליאה היא כן הפתרון הטוב ביותר, אבל לא מהסיבות שאתה ציינת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קצת בעייתי לערוך דיון כאשר אתה עומד על דעתך לא לקרוא את מה שאני כותב לפני שאתה מגיב. לא טענתי כי הדעות בנוגע להרתעה, שיקום או הרחקה הן דעותי -- טענתי רק כי אלו הן המטרות המוצהרות של מערכת המשפט. אישית, כפי שאפשר היה להתרשם מדברי (אני חושב) כליאה היא עונש מאוד לא פרודוקטיבי ואפשר לוותר עליה ברוב המקרים והמטרות המוצהרות של המערכת אינן מושגות במידה מספקת כדי לקיים את הצהרת המטרות בעינה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא טענתי שאלו הן דעותייך. הפעם היחידה בהודעתי הקודמת שבה התייחסתי ספיצפית לדעה שלך הייתה בעניין הענישה ה"לא מוסרית" (שאשמח אם תתייחס אליו). אלא מה? אני נמנה עם האנשים שכן חושבים שכליאה היא העונש הדרוש, לפחות במקרים חמורים, ועל כן ניסיתי להגיד שהנימוקים שאתה הבאת בתור הצידוק של מערכת החוק אינם טיעונים טובים - דהיינו, אתה לא מציג את צד מערכת החוק בצורה טובה. אני -משוכנע- שיש טיעונים יותר טובים, ובדיוק עליהם אני שואל. ("איפה אני טועה?") אבל עזוב את מערכת החוק אם אתה לא רוצה לדבר עליה. על פי דעתך האישית, מה הדרך הטובה ביותר לטפל ברוצחים? ומשני הסוגים, בבקשה: אלו שיש סבירות גבוהה שירצחו שוב (פסיכופטים, אנשים עם נטיות מוכחות לאלימות) ואנשים שיש סבירות נמוכה שירצחו שוב ורצחו בגלל נסיבות חד פעמיות (אשה שדקרה, בדם קר, גבר שאנס אותה בעבר, אם להביא מקרה קיצוני). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לדעתי, לרוצחים מועדים (מזן הפסיכופטים שתיארת) אין תקנה אלא בכליאה לכל ימי חייהם וכך גם ל"רוצחים חד-פעמיים". אישה שדקרה בדם קר גבר שאנס אותה בעבר לא תשפט לרוב כרוצחת אלא בדרגת חומרה מופחתת (בגלל טיעונים הקשורים למצב רגשי/נפשי באותה סיטואציה). אם מדובר ברצח מתוכנן בדם קר, עם זאת, גם היא צריכה לחיות כל ימיה בכלא. השינוי צריך לחול פחות בעצם עקרון הכליאה ויותר באופי הכליאה. כלומר, הכלוא צריך להדרש לפרנס את עצמו במידת האפשר וכמו כן לשלם בעבודתו פיצויים לקורבנותיו. יש שגיאה גדולה בהעמדת המצב כפי שהוא היום, כאילו הפשע הוא עניין שבין המדינה לפושע תוך התעלמות כמעט מוחלטת (לבד מנסיונות בודדים, בעיקר בניו זילנד ובאוסטרליה) לפיצוי הקורבן על הפשע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בקשר לפסקה הראשונה שלך: זה יפה שאתה אומר את דעתך, אבל אולי גם תוכל לנמק אותה? לא ברור לי למה הרוצחת בדם קר שתיארתי (בהנחה שאינה מהווה סכנה לחברה) צריכה לדעתך להיות בכלא כל ימיה. באשר לפסקה השנייה שלך: מסכים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבעיה העיקרית עם ענישה דיפרנציאלית היא שהיא מכניסה אלמנט חזק של אי-הוגנות ופותחת פתח משמעותי לאפליה בין דם לדם ואדם לאדם. בעיני, צריך לצמצם אלמנט זה, משום שהוא מוביל לכך ששופטים יפעילו שיקול דעת המשקף את דיעותיהם הקדומות. לדוגמה, עד לפני שנים לא רבות נהגו שופטים להקל בדינם של אנסים בנימוקים נוסח ''היא הביאה את זה על עצמה'' ונוהגים היום להחמיר בעונשם של נאשמים ערבים ישראליים מעבר למקובל עם נאשמים יהודים ישראליים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא חושב שזה יעבוד. לאסיר אין שום אינטרס "לפרנס את עצמו". מה תעשה? תתן לו לגווע ברעב אם הוא לא יפרנס את עצמו? ואם הוא אינו מביע חרטה, הרי שבוודאי שלא יהיה לו אינטרס לשלם בעבודתו פיצויים לקורבנות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באותה מידה אפשר גם להגיד שלאזרח מן השורה אין אינטרס לפרנס את עצמו, ותשאל מה נעשה עם אדם שמסרב לעבוד, ואינו זכאי לתשלום מהמדינה. ניתן לו לגווע ברעב? באשר לפיצויים לקורבנות - אם כבר הוסכם שהאסיר עובד, אין שום בעייה להפריש חלק מהכסף שהוא מקבל לקורבנות, בין אם ירצה ובין אם לא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לאסיר יש אינטרס חזק מאוד לפרנס את עצמו ברוב המקרים אם: א. השלמת תשלום הפיצוי לקרבנות תהיה אלמנט בקיצור עונשו (לדוגמה, קיצור שליש על התנהגות טובה יהיה כרוך גם בהשלמת תשלום הפיצוי שנקבע). ב. תשלום הפיצויים ייעשה אגב רכישת יכולות ומיומנות מקצועית בהתאם לכישוריו של הכלוא, דבר שישמש לו מקפצה תעסוקתית מסוימת עם סיום ריצוי עונשו. ג. חלק מסויים (קטן, אבל מספיק) ישמש גם לצרכיו האישיים של האסיר, בהתאם לקווי מתאר מסוימים (לדוגמה, העבודה תקנה לו זכאות לתקציב רכישת ספרים, ווידאו, וכן הלאה). חרטה כאן אינה ממין העניין, כיוון שפעמים רבות היא לובשת דמות מאה-קולפה צבוע המעמיק את תחושת הקורבניות של העבריין (כן, כן, רובם חיים בתחושה עמוקה שהם קורבנות של החברה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איך אתה מיישב את הטענה: "לרוצחים מועדים (מזן הפסיכופטים שתיארת) אין תקנה אלא בכליאה לכל ימי חייהם וכך גם ל"רוצחים חד-פעמיים" עם מה שטענת ב תגובה 193038 : "כשאתה משווה שני עונשי כליאה – האחד חמור והשני חמור הרבה פחות, אתה מגלה שהפער ההרתעתי ביניהם אפסי". עם עמדתך המוסרית העקרונית שענישה שמטרתה הענישה עצמה (מה שאפשר לראות כנקמה) פסולה מכל וכל? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מיישב אותה יפה משום שלטעמי כליאת פסיכופט לכל ימי חייו לא נועדה לייצר הרתעה אלא פשוט להרחיק אדם כזה משאר בני האדם. אלמנט ההרחקה הוא הכרחי ואין לו קשר לנקמה אלא להגנה עצמית של החברה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם כך היכן יש להחזיק אדם כזה - בבית כלא או בבית חולים לחולי רוח? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בית כלא. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כנ''ל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ובאשמתי. אנסח שוב: "מה עם רוצחים חד פעמיים? אתה סבור שגם הם צריכים להיות בכלא לכל חייהם, אף שהנסיבות שגרמו להם לרצוח אינן קיימות עוד? מדוע?" | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תשובתי: בעקרון, כן. אני חסיד קטן מאוד של נסיבות מקלות. תחושתי היא שרוב מכריע של הרוצחים מבצע את הרצח משום שהוא שואב ממנו הנאה מסוימת ומי שחצה את הגבול הדי רחב שבין מחשבות רצחניות (שכמעט כולנו נגועים בהן מזמן לזמן) למעשים רצחניים יוכל לעשות זאת שוב בקלות רבה יחסית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דהיינו, להשקפתך, כל רוצח הוא סכנה לציבור שיש לכלוא לכל חייו. על פי גישה זו, יש לכלוא לכל חייו גם כל אדם שהואשם בניסיון לרצח. האם אתה מרחיב גישה זאת גם לפשעים אחרים? דהיינו, מי שאנס, יחזור לאנוס, מי ששדד, יחזור לשדוד, מי שחצה באדום יחזור לחצות באדום? יתר על כן, דומני שעל פי דברייך עלייך להסכים איתי שיש לשפוט אדם על פי מעשיו ולא על פי תוצאותיהן, שכן אדם אשר ביצע את הפשע יוכל לעשות אותו שוב בקלות יחסית, ואם לא היו לפשע תוצאות במקרה הנוכחי, הרי על אחת כמה וכמה עלינו למהר ולכלוא אותו לפרק הזמן הממושך ביותר שאפשר, לפני שיחזור על המעשה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בעקרון, כן. רוצחים צריך לכלוא בדרך כלל לכל ימי חייהם. מי שניסו לרצוח, דינם אחר, כמובן, שהרי אני לא אימצתי את התיאוריה שלך בנושא זה. יש הבדל מהותי בין מי שרצח למי שניסה ולא הצליח, משום שעצם ההצלחה (במרכאות) בביצוע הרצח משנה את התייחסותו הכללית של הרוצח למעשה. כלומר, אם ביצעת את המעשה ורצחת אדם, מעשה רצח שני ייקל בעיניך יותר מאשר אילו ניסית לרצוח וכשלת. במלים אחרות ובעקבות מארקס: ההווייה משנה את התודעה. לגבי ההרחבה לפשעים אחרים, השאלה היא באיזה פשע מדובר. במעשי אונס או פדופיליה יש אכן כפייתיות מסויימת שמעלה השערה שהפושע עשוי לחזור על פשעו. לגבי פשעים אופורטוניסטיים יותר (כמו שוד או גניבה), אני לא משוכנע שזה המצב. הנתונים הידועים לנו, מכל מקום, אומרים כי ישנו מאפיין גילאי חזק לפשיעה, כששיעור הפשיעה הגבוה ביותר הוא בגילאי 18-35, עם דעיכה משמעותית ביותר בפשעים אלימים אחרי גיל זה. ניתן להניח, מתוך כך, כי מי שביצע שוד מזוין בגיל 24 ובילה בכלא 15 שנים הסיכוי שיחזור על פשע אלים זה אחרי שחרורו קטן יחסית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עלי להודות שאני לא מכיר את התיאוריות הפסיכולוגיות שאתה מביא כאן לגבי שינוי ההוויה על ידי הרצח. יש לשים לב שגישה זו משחררת פסיכופטים לרחובות וכולאת נשים שבעליהן התעללו בהן לכל ימי חייהן, ולכן מוטב שלרעיונות שהבאת יהיה ביסוס איתן. עלי להודות שאני מתקשה לראות את הבסיס הסה, בעיקר אצל אדם שכבר לחץ על ההדק, ואולי אף פצע קשה את האדם שניסה לרצוח, ואפילו הפך אותו לצמח לכל חייו. כנראה שעד שלא אעשה זאת בעצמי לא אדע. אגב, האם על פי אותו היגיון יש להשליך לכלא לכל חייהם אנשים שניסו לרצוח, אחרי שכבר הרגו מישהו (בצבא או במשטרה, למשל)? שהרי הם כבר עברו את הקו בעבר, אבל לא נענשו, ועל כן משהוכיחו שהם רוצחים גם לא "בשירות החוק" ברור שהם מהווים סכנה תמידית, להשקפתך. לא ברור לי ההבדל בין אונס לבין פשע "אופורטוניסטי" כמו גניבה. קח לדוגמא את אתי אלון, שאין ספק שהייתה כפייתיות במעשיה, למרות שהיא ביצעה מעילה, ולא אונס. בנוסף, פשעים שמקורם בצריכת סמים, ואם איני טועה אתה בעצמך דיברת עליהם כעל נפוצים במיוחד, הם ללא ספק פשעים "כפיתיים", למרות שרובם הם שוד או גניבה. באשר לנתונים הגילאיים שהבאת, יש בכך מן ההיגיון, ואני לא אתווכח איתם, אלא רק אתהה מדוע, אם כך, אתה ממשיך להתעקש על כליאת כל הרוצחים לכל ימי חייהם. אמרת "בדרך כלל": מה החריגים שלך? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הסברתי במקום אחר מדוע רצח שונה מהותית ממעשי פשע אחרים. אני מציע שנלך עם השרשור ההוא. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מצטער לנדנד אבל יש לי רושם שבמשנתך הסדורה יש מעין סתירה (לא שיש בכך רע - המציאות מורכבת דיה מכדי להסתדר תמיד על פי מספר עקרונות ברזל ותחום המשפט אינו מספק תמיד הכרעות "קלות"): מחד אתה טוען שהאימפקט ההרתעתי של ענישה מחמירה מוטל בספק, או אם להיות יותר ספציפי בתגובה 193038 טענת : "כשאתה משווה שני עונשי כליאה – האחד חמור והשני חמור הרבה פחות, אתה מגלה שהפער ההרתעתי ביניהם אפסי". ומאידך טענת בעקביות בפתיל שהחל ב תגובה 192123 שענישה המונעת על ידי יצר נקמה פסולה בתכלית. אבל ב תגובה 193035 טענת שגם "רוצחים חד פעמיים" (הדוגמא שלך: אישה שדקרה בדם קר גבר שאנס אותה בעבר) צריכים לרצות מאסר עולם ללא הבחנה בינם לבין רוצחים מועדים חסרי תקנה. אולי אני קשה תפיסה אך האם אין נביעה לוגית משתי הטענות הראשונות שלגבי אותה אישה שרצחה את זה שאנס אותה היית יכול להסתפק בעונש מאסר מופחת (נניח 15 שנה - לא פיקניק עבודות שירות). הרי היא אינה מהווה יותר סכנה לחברה והושת עליה עונש מרתיע דיו. מדוע ההתעקשות על מאסר לכל החיים? האם מה שמניע אותך אינה אלא תפישה אינטואיטיבית של צדק שיסודה בגמול? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני סבור שרצח הוא עבירה נדירה השונה מהותית מעבירות אחרות. מבצעי רצח עוברים קו כלשהו ההופך אותם אנשים שהחברה צריכה להרחיק מתוכה לפרק זמן ארוך מאוד או לכל ימי חייהם. אין כאן מטרה הרתעתית – רק הרחקתית. הערה בצד: אפשר ואפשר לא להסכים איתי בנקודה זו (שרצח הוא עבירה נדירה ושונה מהותית). לדעתי, זו נקודה חשובה כשלעצמה, אך די זניחה בתוך הדיון הזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש משהו נאיבי בקביעתך לעיל, שמשליך בעיני על שאר דבריך, ונראה לי רלוונטי לדיון. אינני מסוגל לקבל תיאוריה כלשהי, שהשלכותיה במציאות מרחיקות לכת, כאשר הקשר בינה לבין המציאות אינו מוצק ומוכח. כמובן שאם הדיון כאן הוא פילוסופי גרידא עבורך, ואינך רוצה או מקווה שאי פעם יתממש הרעיון שאתה מציג, אני חוזר בי משתי הפסקאות הנ''ל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איל יקר, כשתגיח מפלמוניותך, אתייחס לדבריך ברצינות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ב"פלמוניותי" אתה מתכוון ל"אלמוניותי" ? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא פלמוני (או אלמוני, לצורך הדיון). הנח כאילו אני שאלתי את השאלה שהפלמוני שאל, וענה בהתאם לזאת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התשובה פשוטה: א. מעולם ולעולם לא תתקבלנה החלטות על סמך מסד עובדתי שלם ברור ומוכח לעילא. ב. לאור א', כל החלטה או שינוי במדיניות יתקבלו תמיד על סמך תיאוריה מסויימת הנסמכת על מידע חלקי ולא שלם שחלקו אינו מוכח דיו. להזכיר לך ולמר פלמון וכדי להבהיר את הדברים היטב: *כל* הקביעות ושינויי הקביעות במדיניות הענישה והכליאה התקבלו עד היום על בסיס תיאוריות בלבד ואף פעם לא על בסיס מחקרי ועובדתי רחב. לפיכך, הדיון בינינו צריך לעסוק בהגיון שבטענותי, לא במסד ההוכחתי (החלקי) התומך בהן. אפשר להעלות טענות נגטיביות ("הוכח ש-x לא עובד") אבל אי אפשר לבקש הוכחה פוזיטיבית כאן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ונניח שישנו אדם שחוטף בחורה, כולא אותה במרתף ביתו למשך שנתיים ומתעלל בה קשות על בסיס יומי. וכבר היו דברים מעולם. האם גם הוא עבר קו כלשהו שהפך אותו לאדם שהחברה צריכה להרחיק מעצמה לכל ימי חייו? כי אם לא, הרשה לי להרים גבה על השיפוט שלך. אם כן, הרשה לי להזכיר לך שהאיש שתיארתי הוא לא לבד, וקיימים מספיק פשעים "שונים מהותית" שאינם רצח. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה לי שמעשה רצח שונה מהותית מכל מעשה אחר מכמה סיבות: א. הוא בלתי הפיך בצורה מוחלטת. ב. לא ניתן לפצות את הקורבן על מעשה רצח. ג. המעשה מפר את הזכות הבסיסית ביותר שיש לאדם, הזכות לחיים. ד. מבצע המעשה הוכיח כי הוא מוכן להפר את הזכות בסעיף ג'. אם אתה מוצא מעשה אחר העומד בקריטריונים אלו באותו אופן, הרי שהוא צריך להידון כרצח. שים לב שמערך הנסיבות המקלות צריך לנבוע מהסיבות שצוינו לשוני המהותי של רצח. לדוגמה, מי שגרם למוות בשגגה לא הפר את סעיף ד'. מי שניסה לרצוח וכשל לא הפר את סעיפים א-ג, וכן הלאה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מבין, עדיין, מדוע השוני הוא "מהותי". א) פשעים רבים הם בלתי הפיכים בצורה מוחלטת. החל מאונס וכלה בהטלת מום. להבדיל אלף אלפי הבדלות, גם השחתת יצירת אמנות היא בלתי הפיכה בצורה מוחלטת (בתנאים מסויימים). ב) אפשר לומר בקלות שגם על אונס אי אפשר לפצות את הקורבן, הכל שאלה של "מה זה פיצויים". אם בעינייך מדובר על פיצוי כספי, אני לא מבין מדוע פשע שבו לא ניתן לתת לקורבן פיצוי כספי הוא "שונה מהותית" משאר הפשעים. ג) אין ויכוח על הסעיף הזה, אך ישנן זכויות רבות אחרות בעלות חשיבות, ואני מתקשה לראות את הקו המפריד בצורה חדה. תחזור על מי שדיברתי עליו בהודעתי הקודמת - האם הזכויות שהוא הפר לא הופכות את מעשו לחמור לפחות כמו רצח, אף על פי שלא פגע בזכות לחיים? ד) זה יותר סעיף נלווה לסעיף ג', שמדבר על כוונה. ודאי שלא ניתן למצוא מעשה שאינו רצח שעומד בקריטריונים הללו (זה כמו שתבקש ממני "מצא לי פשע שהוא לקיחת חיים של אדם בכוונה תחילה שאינו רצח") אבל טרם הסברת את מה שהופך את הגורמים שהזכרת למהותיים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חשבתי שהסברתי זאת היטב. סעיף א: כל מעשה הוא בלתי הפיך, אך ברוב המקרים ישנו עדיין מסלול התאוששות או שיקום. ייתכן ולנאנס או נאנסת יסייעו שיחות עם פסיכולוג, הזמן החולף או חווייה מתקנת בהתאוששות מהפגיעה. למת לא יעזרו אפילו מנות גדולות במיוחד של ליתיום. סעיף ב: על כל פשע, כמעט, אפשר לחשוב על דרך לפצות. על רצח אין שום דרך לפצות ברב או במעט, בקטן או בגדול, למעלה או למטה. סעיף ג: הזכות לחיים היא הזכות הראשונית והבסיסית ביותר שיש לאדם. היא שונה מהותית מכל זכות אחרת בהיותה קודמת לכולן ותנאי יסוד לקיומן. מאדם חי (כלומר, מי שמשמר את זכותו היסודית) אפשר לשלול זכויות רבות, אך עבור אדם מת אין שום זכות שיש לה קיום. סעיף ד: כוונתו להסביר מדוע נוטל חיים הוא פושע מסוג אחר לגמרי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אחותי התנדבה במרכז לנפגעות תקיפה מינית, והרשה לי לציין שלפחות באשר לאונס, הרושם שקיבלתי משיחות איתה הרבה פחות ורוד מהרושם שאתה מצייר כאן. יש מספיק קורבנות אונס שהחיים שלהם הפכו לגיהנום בגלל זה, ושום דבר לא יסייע להם ממש. יש גם כאלו שיתאבדו בגלל זה. על כן, אני מאוד מתקשה לראות את המוחלטות באמירות שלך. אני מסכים איתן, כמובן - רצח הוא ללא ספק הפשע החמור ביותר הקיים. אלא שאני לא מסכים שזהו שוני מהותי, אלא רק שוני בגודל הנזק. על זה נסכים לא להסכים, אני מניח. יתר על כן, מאחר שהענישה שאנו מדברים עליה לא אמורה לשרת נקמה, אנחנו מדברים על השוני שבפשע מבחינות של הרתעה והרחקה. ודאי שלהרחקה אין קשר לכך (גם אנס סדרתי צריך להרחיק, וכבר ניהלנו על זה דיון בפתיל אחר) ונשארנו רק עם ההתרעה, שעליה אתה בעצמך אמרת שאינה שונה במיוחד בגדלים גדולים. אז נשארנו עם ההרחקה והדיון האחר שלנו עליה, על ה''קו'' שחוצה מי שרוצח, ואילו מי שאונס, למשל, לא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שכדאי להסכים לא להסכים כאן (בנוגע למהותיות ההבדל בין רצח לפשעים אחרים). אמרנו את אשר על דעתנו, לא הסכמנו, אבל בירור נוסף לא יעלה דברים חדשים. אני גם רחוק מלהיות נחרץ בדעתי כאן. יש יותר מדי מקרים של רצח-באישור-המדינה מכדי שאפשר ליהנות ממנעמי הוודאות בעניין זה. אשר לדיון על הרחקה: כאמור, לטעמי צריכים לשלב את ההרחקה עם פעולה שיקומית רציונלית, לפי הקווים שהתוויתי. כלומר, יש לזנוח את האשליה הנפוצה ששררה לאורך השנים כאילו צעדים כמו בידוד, תפילות, טיפול פסיכולוגי או שיחות ישנו את הפושע מליבו ולהסתפק בגישה "מנהלית" יותר של עבודה ושכר ומתן הזדמנות מקצועית מסוימת. דומני שליומרנות של תיאוריות העבר (בעיקר הטיפול הפסיכולוגי לסוגיו) לא היה שום כיסוי. עדיף להיות צנועים כאן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם הענישה היא מטעמי הרחקה מהחברה, מאסר עולם צריך להינתן לכל מי שמהווה סכנה לחברה, לא רק לרוצחים, ועל כן ה''שוני המהותי'' לא צריך לבוא לידי ביטוי בזמן הכליאה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שכחת בדרך את העניין הקטן של זכויות אזרח... הגדרת ''סכנה לחברה'' היא עניין גמיש מנערת גומי בשיא הקריירה שלה והשימוש בה צריך להיות במשורה ומול קני מידה ברורים. בעיני, גם אם כייס מהווה סכנה מסוימת לחברה סביבו, משך הרחקתו צריך להתחשב במידת הסכנה, לא רק בעצם קיומה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה מנפנף שוב ושוב ב ''מחקרים רבים'' שבוצעו לטענתך, המוכיחים באופן חד משמעי שעונשים כבדים (כולל עונש מוות) אינם מורידים את רמת הפשיעה. הדבר כמובן עומד בניגוד לשכל הישר ולמספר דוגמאות בולטות כמו סינגפור, לדוגמא. מה שאתה שוכח לציין, כמובן, הוא שהמחקרים הללו הם מגמתיים ביותר, מצומצמים וכנראה גם לא נכונים. המחקרים הללו נעשו מתוך המטרה לבטל את עונש המוות, ויש לקחת דבר זאת בחשבון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בניגוד לשכל הישר - לא רלוונטי לגבי תוצאות מחקר. אם התוצאות הפוכות מהשכל הישר אבל אם שיטות המחקר טובות ואמינות, כנראה שהשכל לא כל כך ישר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני בטוח שנגה תוכל לספק קצת סטטיסטיקות על הפשיעה בניו-יורק לפני ואחרי ג'וליאני. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בעולם רציונלי, הפושעים היו צריכים לקחת בחשבון את מכפלת העונש בסיכוי להתפס. בשלנו, יתכן שהסיכוי להתפס משפיע מאד על הנטיה לפשוע, בעוד שהעונש משמעותי הרבה פחות. אני מנחש שג'וליאני העלה יותר את הסיכוי להתפס מאשר את רמת הענישה, ולכן הוא לא דוגמת-נגד למאמרים שאורי הזכיר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וכדאי שאלו יסופקו במקביל לסטטיסטיקה על ירידת הפשיעה בארצות הברית כולה... הנס של ג'וליאני נראה הרבה פחות מרשים כשרואים ששיעור הפשיעה בניו יורק מקביל (ואף מפגר במקצת) אחר שיעור הירידה במקומות אחרים בארצות הברית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמובן שאם שיטות המחקר טובות ואמינות אזי צריך לקבל את התוצאות גם אם הן עומדות בניגוד לשכל הישר. אלא מה? השכל הישר שלנו צודק במרבית המוחלטת של במקרים. לכן, כאשר התוצאות עומדות בניגוד לשכל הישר, יש לבדוק אותן בצורה קפדנית יותר. אני טוען, שהמחקרים הללו נעשו ע"י אנשים המתנגדים מלכתחילה לעונש מוות, ומגיעה למסקנות שאילהן רצו ה"חוקרים" להגיע. בנוסף, המסקנות שלהן הגיע המחקר מצומצמות הרבה יותר מאשר מה שנוהגים לזקוף לזכותו בדרך כלל, ובכל מקרה מתייחס רק לעונש מוות ולא לפשיעה באופן כללי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התוכל להפנות אותי למחקרים על סינגפור? זכור, דיקטטורות אינן מודל משובח לחקר, כיוון שקשה לקבל מחקרים בלתי תלויים בשעה שאם הם באמת בלתי תלויים החוקרים עשויים למצוא עצמם תלויים. לגבי המחקרים הללו, אלו עסקו לא רק בעונש מוות אלא גם בפשיעה מכל הסוגים. לדוגמה, הגילוי כי כלל "שלוש ואתה בפנים" בארצות הברית – כלל מחמיר מאין כמוהו, לא הוביל לירידה בשיעור הפשיעה של עבריינים בעלי "מכה שנייה. מחקרים אחרים לגבי ארצות הברית הצביעו על כך שענישה לפי סולם קבוע מראש (היינו, ללא שיקול דעת לשופט) הובילו לשתי תוצאות אבסורדיות: א. ריבוי עסקאות טיעון, שניטרלו למעשה את השימוש בסולם (כלומר, התביעה הפכה לגוף הקובע באופן כמעט בלעדי את העונש). ב. היעדר מוחלט של אלמנט הרתעה לענישה המחמירה האחידה. הנתונים הללו התקבלו לא במחקרים מצומצמים (איך בכלל אפשר לעשות מחקרים מצומצמים בתחום זה) אלא בעיקר במחקרים על בסיס סטטיסטי או מטא-ניתוחים. ברור כי לכל המחקרים והחוקרים יש מגמות (לעתים קרובות, הגנה על פרנסתם) אך כאשר התוצאות חוזרות ונשנות וגם אצל חוקרים עם מגמות הפוכות קשה לאתר מובהקות סטטיסטית שתאשש טענות של "ההרתעה עובדת" קצת קשה להאמין שהיא עובדת. אשר לשכל הישר, ישנם מחקרים מדהימים עוד יותר המנוגדים בצורה מוחלטת ל"שכל הישר" ובכל זאת, זו כנראה האמת. לדוגמה, בעיר אחת בארצות הברית (דאלאס, או דה-מוין) נעשה ניסוי לאורך כשנתיים לבדיקת ההשפעה של שיטור אקטיבי על היקף הפשיעה. העיר חולקה לרבעים בהם בוצע שיטור מאסיבי (שוטרים בכל מקוף, סיורים משטרתיים, נוכחות ואזהרות, וכדומה) וכאלו בהם נמשך השיטור הרגיל (אם מזעיקים, באים השוטרים). השכל הישר אומר כי עם השוטר החביב המשוטט במקוף הפושעים יירתעו יותר והפשיעה תפחת במקומות אלו. בפועל, לא ניתן היה להבחין בהבדל משמעותי בשיעור הפשיעה בין הרבעים. אבסורדי? לא מתקבל על הדעת? אולי, אבל אלו העובדות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לגבי הפסקה האחרונה שלך - מעניין איזה סוגי פשע נבדקו שם. אני מניחה שפשעי סמים וגניבות קטנות שמבצעים נרקומנים לא יושפעו משמעותית מנוכחות משטרתית מוגברת. לעומתם, השיעור של שודי בנק מתוכננים בקפידה, למשל, יירד משמעותית. כאמור, זו רק הנחה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מספר מעשי שוד בנק המתוכננים בקפידה הוא כה קטן שקשה יהיה לאבחן ירידה או עליה בעלת משמעות סטטיסטית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש מן הסתם פשעים אחרים שהם יותר מתוכננים ופחות ספונטניים ו"דחופים" מאשר גניבות הקשורות לסמים. אי אפשר לקשור ישירות בין פשע לנוכחות המשטרה, אם לא בודקים מה הפשע (האם כל הפשעים התבצעו ברחוב?). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פשעים קשורי סם מהווים בערך 90 אחוז מכלל העבירות, כך שהשערתך שגויה כאן. כמעט כל הפשעים מבוצעים ללא תכנון מוקדם מקיף אלא באופן ספונטני למדי ורובם מבוצעים רחובית או כמעט-רחובית (פריצה לבית או מכונית, גניבה במועדון, וכדומה). |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |