|
||||
|
||||
פרשנותך שהרעיון המונח בבסיס השיר הוא ש''המוות הוא שחרור, רק הגוף מתכלה'' הזכירה לי דברים שאמר המשורר פנחס שדה זמן קצר לפני מותו, מעין ביקורת על אחדים משיריו שעסקו במוות שכתב בצעירותו. איני זוכר את מילותיו המדוייקות אך בצורה כזו או אחרת הוא הוכיח את עצמו על שלא לקח את המוות ברצינות הראויה, שהפואטיות גררה אותו לעיתים למעין זלזול במוות, לדיבור עליו בלי להבין את מלוא עוצמתו, את הכובד המוחץ והמוחלט של משקלו. כבן אדם זקן וחולה, השקוע כל היום בכאבי הגוף קשה היה לו להפריד, כפי שהתנסחת, ''בין תחושתו לגבי מצבו הגופני ובין המצב הגופני עצמו'', להבדיל בין עצמו ובין גופו. |
|
||||
|
||||
נו, אז אולי שירו של עודד הוא הוכחה לכך שהפרדה כזאת אפשרית רק אצל הצעירים. |
|
||||
|
||||
גם דן בן אמוץ (דיון 908), התחרט על ההספד שלו ("אח, יא דן, דן, דן, איך הלכת מאיתנו יא דן") בעמדו על ערש דווי. |
|
||||
|
||||
אני רק רוצה לציין שלא תמיד רואים קריסה כללית אל מול חרדת המוות כשהוא מתקרב- יוסל ברשטיין,למשל, עולה כדוגמא מהעת האחרונה שמראה גישה אחרת מאוד. אם מחפשים מי שאינו מאמין בהישראות הרוח, או של המוזיקאי וורן זבון שמת לפני חודשים ספורים ומילותיו האחרונות לידידו הטוב, יום לפני מותו, היו "We had fun" ובילה את חודשי הגסיסה שלו מסרטן בכתיבת אלבום שנחשב (לא שמעתיו) מלא הומור וחיות. עוד דוגמא מעניינת היא קינג'י פוקאסאקו, שהחליט לעבור טיפולים כנגד סרטן מתוך מטרה מוגדרת וספציפית של השלמת סרטו. הדוגמא הקלאסי מכולן, כמובן, היא איינשטין, שדיבר כל ימיו על חסור יכולתו להבין את התשוקה האגואיסטית לחיי נצח של האינדיבידואל, ובאמת לקראת סוף ימיו אמר שאין צורך בביצוע ניתוחים כדי להאריך את חייו, הוא סיים את עבודתו ומפעלו. מעניין לראות, אגב, שדווקא לוין, שחרדת המוות רודפת את כל יצירותיו, נראה מנוחם הרבה יותר ביצירות שכתב על ערס דווי. |
|
||||
|
||||
אררר, אנא קראו את ''אם מחפשים מי שאינו מאמין בהישארות הרוח'' כצמודה לפסקה על איינשטין, ולא מרחפת בחלל ההודעה. קופי פייסט רשלני מצידי. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |