 |
הפעם אני באמת ראשון.
ראשית, ברכות על חזרתו של הדג. שנית, מבחינת טעמי האישי, צר לי על הכיוון שבחר עודד. אהבתי רבים משיריו, בעיקר אלה שפורסמו בדגים הראשונים, וצר לי לראות שבחר לפנות אל השימוש בתרגילים טיפוגרפיים כמו חיבור מילים אינפלציוני והזחות גרפיות שנוטים לגרום לנקע באישוניי. לפחות באשר אליו, לי אישית נראה שאין צורך להשתמש בתרגילים שמתאימים יותר לציירים מאשר למשוררים.
אבל, הבחירות הן שלו ונימוקיו עמו. ומי אני שאלין?
שירו זה, כמו רבים אחרים, עוסק, לפחות בעיניי (וברשותכם, זו תהיה הפעם האחרונה שאני משתמש בצורה כלשהי של שיוך דבריי לדעתי - כל שנאמר הוא דעתי) - השיר עוסק בכמיהה אל החופש. אולם שלא כמו שיריו האחרים שראיתי, הפעם הוא חופש הוא מוות. אני מקווה שזה לא מעיד על תחושה אישית, אם כי קשה להאמין שיש שיר שאינו עושה זאת.
בניגוד להרגלי, לא אבצע "קריאה לאורך" אלא אבחין בשתי תבניות שנוטות לפשט קריאה כזאת. אולי זו תוצאה של העדרותי הארוכה מתחום ניתוח השירה (למעשה מאז תגובתי האחרונה לשיר של הדג שהתפרסם פה). זמן רב, רב מדי, פסעתי בשביליה הקסומים ובמחוזותיה המרוחקים של תורת הסיפור. אני מקווה שאופייה הלוגי היבשושי של זאת, לא חדר אל התחום במוחי המוקדש לשירה.
שני ביטויים בולטים פה: ערוף אל, צפוד אל. מובן שאלו אינם רגילים או תקניים בעברית ואין להם מובן בשפה שכבר נמצאת בשימוש. השימוש במילת היחס "אל" המתחברת לפעלים המביעים כיוון, כמו תנועה או שאיפה, מובילים אותי לתפיסת הביטוי במשמעות של כמיהה. העריפה או הצפידה, שהן בעלות אופי מנוגד לכמיהה, להימשכות או לתנועה, אינן מבטלות את המשמעות הזאת. התוצאה הסופית היא כי העריפה או ההיצפדות אינן מכשול כי אם כלי. "ערוף אל" פירושו כי העריפה היא סוג של כמיהה או כלי המאפשר את הכמיהה או את הגשמתה.
(דרך אגב, לקח לי קצת זמן לתפוס שעליי להתעלם מן השורה המאזכרת את דג אנונימי מעל השיר. כי דג ועריפה מתחברים יופי. משום יש לי תחושה שהשיר על דגים. אולי זה בגלל זה).
התבנית השנייה שנבחין בה היא זו המבדילה בין דברי הדובר על עצמו לבין אלה שעל גופו: הוא מתערסל, הוא עטוף, הוא לפוף, הוא קול שני.
גופו, לעומת זאת, מתואר על ידו כעור נצרב, אקורדים מיוסרים, שאריות צוואר וכן הלאה.
נוצרת, לפחות אצלי, תחושה כי הדובר מבחין בין תחושתו לגבי מצבו הגופני לבין המצב הגופני עצמו. הגוף הוא המתכלה והמושמד אך הדובר ונפשו חוגגים ונישאים. אין הדובר אומר שכואב לו: על עצמו הוא מתאר שמחה ושחרור ועל גופו הוא אומר מוות וכיליון.
המוות הוא שחרור, רק הגוף מתכלה. נראה לי שזה הרעיון המונח בבסיס השיר הזה. נוסיף רק כי אין השיר מביע ייחול למוות או לאיזה סוג של התאבדות, אלא מדבר על המוות ועל התכלות הגוף, כאשר יקרו לדובר, כעל שחרור.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש