 |
זיוה, ואחרים,
קראתי את המאמר, כמו רבים/ות מהקוראים/ות לא ידעתי אם לצחוק או להתרגז (בחרתי להתרגז), חשבתי אם להגיב, ראיתי שאחרים עושים את מלאכת קעקוע משנתו המצערת, בלשון המעטה, של גיל רונן, נאמנה גם ללא התרומה שלי, ולא הגבתי.
האינטרנט הוא מקום מוזר ומצחיק. הוא נותן דרור לתופעות שהיינו עשויים לחשוב שהן שוליות, ולא ממש נותן לנו מושג עד כמה הן שוליות או קונצנסואליות. העובדה שהמדיום אינו אישי מאפשרת לאנשים להרגיש יותר נוח לבטא ספקטרום נרחב של דעות, שהרי כשהדברים מודפסים - הם נראים נסבלים יותר מכשהם נצעקים בקרן רחוב, או בדיון בכנסת, או במסיבה ביום ששי, תוך שפניו של הצועק חשופים לעיני כולנו.
כל מי שמשוטטת ברשת צריכה לקחת בחשבון את האפשרות שתיתקל בדברי איוולת, בגסות רוח, לפעמים בחוסר ענייניות. כל מי שבוחר להסתובב ברחבי האייל יגלה שהוא פותח חזיתות - חלקן צפויות וחלקן בלתי צפויות - עם אנשים שונים, מגלה יריבים אידיאולוגיים ובני ברית מפתיעים, ומכל מקום - לומד המון דברים (חיוביים ושליליים) על מארג השקפות העולם בישראל. לא את ולא אני, ולא רבים/ות מהקוראים/ות כאן, מוכי תדהמה נוכח העובדה שיש אנשים שהשקפותיהם לגבי נשים, מצערות ומטופשות ככל שתהיינה, דומות לשל מר לוין.
נכון שיותר נוח לנו לפעמים לחיות בזחיחות, ולהסתפק בויכוח מאיר עיניים ואינטליגנטי כמו הפולמוס המעניין שהיה לי עם אלון (עמית) לפני זמן מה (אלון חשב שאני "רדיקלית מדי" ואני חשבתי שהוא "רדיקלי פחות מדי", אבל היה מעניין) - כשמדובר בעניינים של זכויות אדם, של פוטנציאל השתכרות, של אלימות ועבירות מין, של יחסי כח, של פוליטיקה ודת - אם כולנו הולכים לחיות יחד, בין בני שיחנו יימנו גם גיל לוינים. באינטרנט, אנחנו נהנים/ות מהפררוגטיבה להחליט אם יש לנו כח לקחת חלק ב*עוד* דיון על פמיניזם. בחיים האמיתיים, אין לנו הפררוגטיבה הזו, ואולי טוב להיזכר שיש גם גיל לוינים בעולם כדי לדעת מול מי ומול מה עומד עקרון השוויון.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש