 |
|
 |
||
|
||||
 |
שרת החינוך החינוך צודקת גם באבחנה וגם בדרך הריפוי שהיא מציעה. הבעייה העיקרית של מערכת החינוך אינה של כמות אלא של איכות. כלומר, היעדרה. השכר העלוב שמקבלים מורים וההתקדמות על פי וותק ולא על פי יכולת קובעים את אופיה של מערכת החינוך. בתנאים הקיימים, זורמים למקצוע כמעט אך ורק אנשים המוכנים להסתפק במשרת לבלר נרצע: אנשים שאינם מסוגלים לעמוד בדרישות אקדמיות ממשיות, ספקי משכורת משנה במשק הבית, כאלו המוכנים להשתכר אל פת לחם תמורת תנאי עבודה נוחים, וקומץ אידאליסטים (בישראל: פראיירים). פשטות הגורם העיקרי לרמת ההוראה הנמוכה מאפשר גם לפתור את הבעייה באמצעים פשוטים יחסית (אם כי לא בהכרח קלים ליישום): העלה את השכר, דרוש מספר שעות עבודה גדול יותר וצמצם את מספר המועסקים והבעיה תתחיל אט-אט לבוא על פתרונה. אנסה להציג את הרעיון שלי באופן מעשי. נתוני בסיס: כיום יש במערכת החינוך כ-150 אלף מורים המלמדים מליון תלמידים (יסודי ועל-יסודי, לא כולל גנים). מספרים אלו, תלמידים ומורים, נותרו בעינם, פחות או יותר, משנת 1990. ההוצאה הכוללת על בתי הספר היסודיים והתיכוניים בישראל מסתכמת בכ-23 מיליארד שקל כל שנה, שחלק הארי מהם (כ-80 אחוז, כמדומני) זורמים לתשלום משכורות מורים. משמעות נתוני הבסיס: אם בוחנים את מספר הכיתות במערכת החינוך (כ-38.5 אלף) ואת מספר שעות הלימוד בשנה (חמש שעות בממוצע ליום, 6 ימים בשבוע, 36 שבועות בשנה) הרי שמספר שעות הלימוד הניתנות בשנה מגיע לכ-41.5 מליון. כלומר, כל מורה מבין 150 אלף המורים מלמד כ-280 שעות בשנה או כ-8 שעות בשבוע. זהו נתון מדהים, המצביע על כך שחלק גדול מהמורים עובד בשברי משרות קטנטנים, מילוי מקום לפרקים, וכן הלאה. ואכן, לפי נתוני הלמ"ס (משם שאובים כל נתוני) מספר שווה ערך משרות מלאות בהוראה הוא רק 95.7. מניפולצית בסיס: בוא נניח כי ניתן לצמצם את מספר המורים בכ-10 אחוז ולייעל את המערכת בעשרה אחוז נוספים. היינו, נקבל כ-135 אלף מורים, שיקבלו כ-2.5 מיליארד שקל נוספים בשנה, תוספת של כאלף חמש מאות שקל לחודש לברוטו של כל מורה. מניפולציה מתקדמת יותר: אם נגדיל את מספר השעות היומיות לממוצע על 6.5 ליום (שמפצה ויותר על הורדת יום לימוד) ונקטין את גודל הכיתה הממוצעת ל-22 תלמידים יהיו המורים צריכים ללמד כ-53 מליון שעות לימוד מדי שנה (בהנחה שיחס חופש/עבודה יוותר בעינו) ועל כל אלו נקטין את היקף כוח ההוראה למחצית, ניוותר עם היקף עבודה ממוצע של כ-706 שעות לשנה או כ-20 שעות הוראה בשבוע לכל אחד מהמורים הללו. היקף כזה של משרה נראה הוגן וסביר, במיוחד כאשר מורה טוב נדרש לשעות הכנה, בדיקת מבחנים, אסיפות הורים ומורים, וכדומה, המאמירים את היקף עבודתו בפועל. שכרם של אותם מורים, בהתחשב בכך שרובם יעבדו במשרה מלאה (כלומר, עם הרבה פחות שברי משרות, עובדים רשומים אך לא עובדים בפועל) וההיקף הביורוקרטי הנדרש לטפל בהם יהיה מצומצם יותר יכול לעלות הרבה למעלה ממאה אחוז ולהפוך את מקצוע ההוראה מיעד ברירת-מחדל לפסודת האקדמית למקצוע שיש לו ביקוש סביר. אם נוסיף לזה גם מפתח העסקה נכון, המבוסס על איכות המורה ולא על הוותק שלו בלבד (אם כי גם לוותק יש לתת תפקיד מסויים), תהיה קבוצת המורים האיכותיים מסוגלת להגיע לרמות שכר סבירות ואף למעלה מכך. שינוי מבני חשוב נוסף צריך להיות הפיכת בתי הספר ליחידות כמעט-עצמאיות מבחינה כלכלית. השכר, בשלב הראשון, יגיע ב"חבילה" אחת לידי המנהל (שלעניין זה אכן יהיה המנהל הכספי והאדמיניסטרטיבי של הארגון) בהתאם למספר התלמידים וצורכיהם (התשלום יהיה גבוה יותר במקומות "קשים" יותר) והוא יחלקו למורים השונים בהתאם לאיכות ההוראה שלהם והביקוש שלהם אצל התלמידים וההורים. לדוגמה, מורה "כוכבת" של כיתה א’ תזכה לשכר גבוה במידה ניכרת ממורה מוצלח פחות למתמטיקה בכיתה ו’ משום שהמורה הכוכבת מהווה מקור משיכה לתלמידים חדשים והיא נכס משמעותי יותר לבית הספר. התוצאה: האמרה משמעותית בשכר המורים, לצד צמצום מספר העוסקים במקצוע, יגרמו לכמה שינויים כמעט אוטומטיים: א. הביקוש למשרת הוראה יגדל מאוד. כך קורה בכל מקצוע בו יש פוטנציאל השתכרות סביר. האפשרות של מורים "כוכבים" במספר סביר (כעשרה אחוז מכלל המורים) להגיע להכנסה גבוהה הרבה יותר תמשוך כוחות איכותיים עוד יותר (ממש כפי שקורה בתחום עריכת הדין, שלמרות שרק מיעוט מבין העוסקים במקצוע משתכר היטב, התקווה להמנות עם האליטה עתירת ההכנסות מפרנסת את תקוותיהם של כל המבקשים להתקבל לגילדה). ב. המוסדות להכשרת מורים יהפכו בררניים יותר, מה שיעזור בסינון ראשוני טוב של המוכשרים יותר להוראה. ג. בהדרגה, תשנה המערכת את אופייה כאשר המורים הטובים פחות ואלו שאינם מוכנים לעסוק בהוראה במשרה מלאה נפלטים ממנה החוצה ועל מקומם באים מורים טובים ושאפתניים יותר. התוכנית של שרת החינוך טובה. עדיין נותרת פתוחה, עם זאת, השאלה אם התוכנית תצלח ואם לא תתברר כמעט מדי ומאוחר מדי. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
שאלה קטנונית: האמנם 5 שעות בממוצע ביום לימודים? אני הייתי בטוח ש-5 שעות זה פחות או יותר המינימום של יום לימודים - אפילו ביסודי - בעוד הממוצע דווקא נע סביב 6-6.5. הלא כן? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה לא המינימום. בכיתות הנמוכות יותר, ארבע שעות לימוד הוא המקובל. בכיתות הגבוהות יותר יש יותר שעות לימוד. צריך לזכור כי גם עם ממוצע של שש שעות ביום וארבע ביום ו' הממוצע עולה ל-5.5 שעות לשבוע. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חמש ושני שליש, אבל מי סופר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באמת חבל לספור כשהטרמינולוגיה לג'ולות כנראה יותר מעניינת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואיך תמדוד איכות של מורה? אחוז הצלחה בבחינות? בכך תעקר לגמרי את מערכת החינוך מן החינוך ותהפוך אותה רק לבית חרושת לציונים, אם היא לא כבר כזאת. אני סבור שפחות משקל יש לאיכות המורה ויותר משקל יש לגורמים אחרים: תלמידים שבאים לבית הספר כשהתנהגותם בהמית וכהת חושים, הורים שמבזים את המערכת בפני ילדיהם, היד הרכה והפשרנית של המערכת, חוסר היכולת של המערכת לסנן מתוכה תלמידים בעייתיים, תכניות לימודים מבזות ואידיוטיות, מינויים פוליטיים וגורם אחד נוסף: האלם שנכפה על המורים. לפי מה ששמעתי, למורים אסור להתראיין. לכן לא שומעים את קולם בכל העניין הזה. כלומר, אנשי השטח, היחידים שבאמת יודעים מה קורה במערכת לא יכולים לפצות פיהם. תן להם לדבר, וכולנו נטבע בחרא שהם יחשפו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זהו, שלא אני ולא מישהו אחר מבחוץ ימדוד. מדידה המגיעה "מלמעלה" (ממשרד החינוך או קובעי תקנים אחרים) דינה תמיד להיות שטחית ובעלת משמעות ממשית דלה מבחינת אבחנת-האיכות שבה. הפתרון שאני מציע (והוא מותווה בצורה מרופרפת בהודעתי הראשונה לעיל) הוא להעניק יתר אוטונומיה ליחידה הבית-ספרית, על חשבון כוחם של משרד החינוך ויוצרי התוכניות למיניהם. דמות המפתח כאן היא המנהל (או איך שלא נקרא לאינסטנציה הזו): המנהלת קרובה מספיק לשטח (מאחר והיא נמצאת במגע רצוף ויומיומי עם המורים, ההורים והתלמידים), עוסקת ב"אינסטלציה" השוטפת של בית הספר (מערכת שעות, ארגון פעילויות, פיקוח על עבודה, וכדומה) אך גם מודעת לשיקולים הרחבים יותר כמו תוכניות לימודים שכדאי לאמץ או לזנוח, התקציבים העומדים באופן כללי לרשות בית הספר, וכדומה. אם תנתן למנהל סמכות ממשית של ניהול, בלי לעקר את יכולתו לנהל באמצעות משכורות מוכתבות מלמעלה, תוכניות לימודים מוכתבות מלמעלה, מפקחים אידיוטים, וכן הלאה, יכולות הניהול שלו או שלה יוכלו לבנות בתי ספר איכותיים יותר. מנהל שתעמוד לרשותו יכולת אוטונומית ורחבה יותר יוכל גם להתוות תוכניות עם יותר אורך נשימה, שאינן ממוקדות רק בהשגת ציונים טובים ב"סקר" (או איך שלא קוראים לזה עכשיו) או בביצועים מיידיים. אני חולק על איבחון המצב שלך ביחס לשורשי המצב בבית הספר. תלמידים המתנהגים בבהמיות ובקהות חושים, הורים המרגישים עצמם על הגובה, וכדומה הם תוצאה של מעמדו הירוד של המורה, לא הגורם לה. בעיני כל הגורמים הקיימים במערכת נתפש המורה כחלש משום שהוא באמת חלש: אדם שמשכורתו והשכלתו עלובים, שאפילו השטח האוטונומי הדל שלו (הכיתה) נפלש תדירות על ידי גדודי תוכניות לימוד ודרישות ל"כסות חומר" מתקשה בדרך כלל לחלוק על הדיעה הכללית שהוא כשלון מעצם היותו והיוותרותו מורה. אדם כזה אינו יכול לזכות ביחס של כבוד והערכה מצד הורים ותלמידים, שלא לדבר על מערכת החינוך בכללה. התוכנית שאני מציע כוללת נסיון לתקון לשני החלאים העיקריים: א. העלאה ניכרת בשכרם של המורים: לצורך שיקום מעמדם בעיני עצמם ואחרים. ב. הגברת האוטונומיה של בית-הספר: כדי למנוע הנחתה לא מבוקרת חדשות לבקרים של תוכניות לימודים וכדי לאפשר חלוקת השכר למורים לפי מפתח הצטיינות ולא מפתח וותק (שגם הוא, כאחרים, עניין של הנחתה מלמעלה). סעיפים א' ו-ב' גם יאפשרו במידת מה למנוע את התופעה של הפיכת ההורים ל"שותפי ניהול" בבית ספר והשבתם למעמד של "לקוחות". השינוי הזה במעמד ההורים נובע מכך שנטל התשלום עליהם גבר מאוד, דבר שהפך אותם חיוניים יותר מבחינה כלכלית לבית הספר. ככלל, זו תופעה חיובית מאוד. אבל כאשר כוחו של בית הספר, המורים והמנהל כה דל, מתרחשת באופן טבעי תופעה של הורים הנוטלים סמכויות ניהוליות. הדברים שכתבת מעלים, עם זאת, תהיה אחת: מה אתה מציע כאמצעי לסינון "תלמידים בעייתיים"? לזרוק אותם? לאן בדיוק? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התכנית להגברת כוחו של המנהל תהיה טובה רק בהתממשותו של אותו תנאי ההופך כל תכנית לטובה: אנשים מתאימים.לפי התכנית שלך המנהל מקבל כוח רב. ואם המנהל מחורבן? מה תעשה אז? אם הוא ממנה מורים גרועים ומקורבים, מתעלם מצורכי התלמידים או סתם מחזיק בתפיסות חינוכיות דביליות כמו למשל שערכים (שאותם לא ניתן לכמת) חשובים מציון, מה תעשה אז? תסתכל על דוגמות שכבר קיימות: חברי מועצת עיר או או חברי כנסת וממשלה: כמה מינויים מחורבנים והרי אסון קיימים במערכת השלטון? אותו דבר בדיוק יקרה בבתי הספר כשהמנהל גרוע ואני לא בטוח שלא יחסרו כאלה ולא חסרים כאלה כבר. אתה מציע להפקיד כוח רב בידי אדם אחד. הרי דווקא גדודי המפקחים הם שמונעים מצבים כאלה כיום, דווקא תכניות הלימודים המוכתבות הן שמונעות מצבים כאלה כיום (טוב, הם היו מונעים אם היו קצת יותר אינטליגנטיים). הפקדת כוח רב בידיו של מנהל אחד עלולה להיות הרת אסון. מובן שיהיה פיקוח, כפי שכעת יש פיקוח וכך הוא גם יהיה שווה בסוף. הענקת כוח רב יותר למנהל היא רעיון מצוין - כשהמנהל מצוין. אבל אולי היא בכל זאת טובה מאשר המצב כרגע, שבו גם מנהל מצוין כבול אם מוריו גרועים. מאידך כיום, מורים טובים יכולים לאזן מנהל גרוע. בהצעה שלך, כולם יפוטרו. רק כדי להמשיך את העניין, אספק לך כי חבר מורה סיפר לי על חטיבת ביניים שבה מקפיד המנהל לשכור רק בוגרות "חינוך" בשלוחות מפוקפקות של אוניברסיטאות. כלומר, כאלה שלא למדו מעולם מקצוע ספציפי. הוא גם מקפיד שתהיינה מטומטמות למדי. כך הוא מוודא שיש לו שליטה על הצוות שלו. עוד אוסיף שגם כיום למנהל כוח רב: בשכירת מורים ובפיטורים, בקביעת מערכת שעות ומספר שעות עבודה ובמינויים שונים. כיום מנהל יכול לתפור למורה משכורת גבוהה יותר עם מעט מאוד עבודה. מסתבר, כך גיליתי, שכל תפקיד במערכת נמדד בשעות הוראה. נניח אם אתה מחנך, זה נחשב לך ליותר שעות. כך יכול להיווצר מצב שמורה יהיה מחנך, רכז שכבה, מורה לבגרות ורכז פרוייקט קישוט חדר הזבל של בית הספר וזה ייחשב לו כאילו לימד איזה עשר שעות. מידת ההשקעה היא כמובן הרבה פחות. לגבי הסייגותך מאבחנתי את שורשי המצב בבית הספר - זה די עניין של ביצה ותרנגולת.החלאים באים במידה רבה מן החוץ אבל גם נגרמים או לפחות פורחים במצב הקיים בבתי הספר פנימה. בעניין המשכורות - אני מייחס לזה חשיבות מעטה יותר ממך. לא חסרים מורים טובים במערכת גם במשכורות העלובות שהם מקבלים. האשמה היא במערכת עצמה ששוכרת מורים גרועים. העלאת המשכורות תקבל חשיבות מכרעת אם לא היו מספיק מורים והיה הכרח לגייסם מן החוץ, אבל כיום יש עשרות מורים על כל משרה חרף השכר הנמוך. אני בטוח שביניהם תמצא לפחות מורה אחד טוב גם עבור גרושים. מובן שהעלאת השכר תשפר בכל מקרה אז מעמד המורה ואת המרץ שלו, ולכל הפחות תפחית את מספר השביתות. סינון תלמידים מוגבלי יכולת היא ספינת הדגל שלי בעניין החינוך. משרד החינוך החליט שכולם ייגשו לבגרות עיונית, אבל במקום להשקיע בשיפור יכולתם של התלמידים לעבור את המיונים שהיו מקובלים בעבר - תיכון מקצועי או עיוני - בחר בפתרון המטומטם האופייני לו: ביטול מבחני המיונים כליל. כתוצאה מכך, אוכלוסיות שכבר הוכחו בעבר כחסרות יכולת לעמוד בבגרות עיונית מופנות כעת לבגרות מלאה.מובן שהן לא מגיעות לבגרות המלאה וגם לא לחלקית, אלא סתם ממלאות את הכיתות לשלוש שנים באופן שלא מועיל לא להן ולא למערכת. הפתרון שלי הוא השבה של בתי הספר המקצועיים ושל מערכת המיונים. מי שאחרי תשע שנות לימוד בקושי פותר משוואה או מבין כתבה בעיתון אין לו מה לחפש בתיכון עיוני. אשמתו, אשמת המערכת, אשמת הגנים - זה לא ממש משנה. זה המצב. יש להחזיר את בתי הספר המקצועיים ככה שמי שלא תהיה בגרות שלפחות יהיה לו מקצוע, ותאמין לי, זה שווה לא פחות אם לא יותר מתעודת בגרות או אפילו תואר ראשון. ואם גם בבית ספר מקצועי הוא לא ישרוד - שייפלט מהמערכת לגמרי. אין טעם להשקיע במי שלא רוצה או מסוגל ללמוד. הוא קיבל את הצ'אנס שלו. הנה היום יש צורך באנשי בנייה. מה מונע הקמת בתי ספר מתאימים ותגמול הולם? הרי המדינה עצמה יכולה להעסיק אלפים בבנייה, באופן ישיר או עקיף. תכשיר לבנייה, תתגמל בצורה נדיבה ויש לך כמה אלפי בנאים במקום רומנים וסינים. תראה לי הורה מובטל אחד שימנע מבנו ללמוד מקצוע מכניס ולהתחיל לעבוד בו שנה אחרי תחילת לימודיו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מובן מאליו, מאחר ובאנשים עסקינן, כי ישנם היום מנהלים טובים יותר וטובים פחות. מדבר זה אין להמנע. עם זאת, השינוי שאני מציע במנגנון נועד לעודד צמיחתם של מנהלים ומורים מוצלחים יותר – משום שאלו שאינם כאלו ייפלטו מאליהם ממערכת הבנויה על יסודות של איכות ומצוינות (שעליהן מתגמלים בשכר). אנסה לפרט מעט יותר לגבי התוכנית, כדי להבהיר איך יפעל המנגנון למיטוב כוחות ההוראה בו. בתוכנית שלי המנהל הוא מעין מנכ"ל נבחר לתקופה קצובה (לא קצרה מדי, נאמר של שש שנים), שהמשך כהונתו (לכהונה נוספת אחת בלבד) מותנה בעמידה בציפיות – היינו, הבטחות תפקוד ואפשרויות שהביאו לבחירתו. הגוף הבוחר בבית הספר מורכב משני גורמים: מורים וצוותי הוראה בבית הספר, שכל קול שלהם שווה חמישה קולות (מעין מנייה בכירה) ומגוף הורי התלמידים בבית הספר באותה עת. הבחירה מתבצעת פעם בשש שנים באסיפת בית-ספר מיוחדת (מעין אסיפת בעלי המניות). תיקצובו של בית הספר לאורך כל השנים מיוסד על שני מקורות: א. העברת כספים "עיוורת" (כלומר, לא מותנית) ממשרד החינוך לפי מספר התלמידים במוסד. ב. כספים הנגבים מההורים, לפי החלטה המאושרת באסיפת בית-ספר שנתית. תקציב בית הספר מוקצה על-ידי מנהל בית הספר למורים השונים בו ולצרכים אחרים, לפי שיקול דעתו (במגבלות מינימום מסוימות). למנהל בית הספר גם סמכות לשכור ולפטר מורים כטעמו. למנגנון זה כמה מטרות עיקריות: א. לאפשר למנהל תקופת כהונה נאותה, שבה ניתן ליזום יוזמות וגם לראות תוצאות, כך שהוא או היא לא יפעלו בסגנון "מבחירות לבחירות". ב. לנטרל במידת מה את לחצי ההורים והמורים, אך לשמר אותם ברמה מספקת כדי לגרום למנהל לפעול כשפניו ומאמציו מופנים למורים ולהורים, לא למשרד החינוך (הנדרש לשלם את הכסף בכל מקרה, לפי מפתח התלמידים). ג. למקד את מאמציו של המנהל בהשקעה בכוח אדם איכותי ולא בהצגות ובעבודה בעיניים, כמקובל היום (היום: עיקר מאמצי המנהל ממוקד בריצוי עריצי משרד החינוך והמפקחים). ד. למנוע מצב בו בית הספר הופך מעין נחלה פרטית של מנהל, שאי אפשר להזיזו. כהונה מרבית תהיה 12 שנים – זמן מספיק כדי לכונן, לבצע ולהינות מתוצאות של תוכניות, אך בלי להפוך לרהיט קבוע. ה. לאפשר למנהל חופש מספיק לשנות את כוח ההוראה במקום העבודה בהתאם לדרישותיו ולטעמו, בלי שתבוא "נקמה" בסוף השנה. השינויים יתחוללו מן הסתם בתחילת כהונתו ועד תומה הוא יעבוד עם צוות לרוחו (ולהיפך). ו. לפלוט מן המערכת מנהלים שאינם מסוגלים לעמוד בדרישות אלו. ===== התוכנית שלך היא למעשה המשך המצב הקיים, תוך הרעה מהותית בו. לטענתך, מאחר ו*כיום* יש גם מנהלים מחורבנים רבים, המשך המצב הקיים הוא מעין גזירה משמים, ודווקא "גדודי המפקחים" ו"תוכניות לימוד מוכתבות" הן הבקרה שלא יהיה גרוע יותר. לצערי, ההיפך הוא הנכון. המפקחים אינם אינסטנציה המבקרת את איכות הניהול במקום אלא רביזורים העומדים על ציות מרבי לצווי משרד החינוך. זה האחרון מעוניין במנהלים רעים וחלשים, משום שאלו אינם עומדים בדרכו. גם המשימה הבסיסית של הפיקוח – בקרת איכות ההוראה והתנאים במוסד חינוכי – אינה מתבצעת בפועל. ביקורו של מפקח או בכיר במשרד החינוך מביא לכל היותר להקמת כפרי פוטיומקין בבית-הספר. המפקחים יודעים שהכל עבודה בעיניים, שכן רובם היו מורים בעצמם בעבר, אך אין זה משנה להם, משום שכפרי הפוטיומקין הם עדות לציות הנמשך ולעובדה שהמנהל משחק את המשחק כרצונם. תוכניות הלימודים המוכתבות מטעם משרד החינוך הן צרה גדולה אפילו יותר. ראשית, רובן נוצרו ופותחו על ידי אנשים שלא ראו כיתת לימוד מבפנים בחייהם ולכן, לא עובדות בשום רמה. בפועל, לא רק שהתוכניות אינן מבטיחות רף מינימלי של איכות לימוד – הן למעשה מונעות את הלימוד ומהוות הפרעה ללימוד. נוסף על כך, ואולי חמור מזה, העובדה שהן אינן עובדות אינה מפריעה לתוכניות הכושלות הללו להפוך פופולריות או אפילו לתקן לימוד, כיוון שנפיצותה של תוכנית לימוד אינה קשורה להצלחתה אלא להשפעה של יוצרי התוכנית במשרד החינוך, מספר המשרות שהיא מבטיחה להם, גודל העוואנטה שכרוך בתוכנית, גובה השוחד המשולם על ידי יצרני ספרי הלימוד וערכות הלימוד לבכירים במשרד החינוך, וכדומה. שום קשר למה שקורה בכיתה. כפי שתוכל להבין מהתוכנית שלי, אני סבור שאין טעם בפיקוח מלמעלה והפיקוח הממשי והאפקטיבי יכול לבוא רק מגוף בוחרים וגוף מפקח *מלמטה* – מורים, הורים ותלמידים. רק אנשים החשים גם את התוצאות של הלימוד ובאים במגע עם השטח (למעשה, הם השטח) ושהאינטרסים שלהם הם במובהק לימוד טוב, יעיל ונעים, יכולים להעריך את הדברים פחות או יותר כערכם. לא באופן מושלם, אך פחות או יותר כערכם. אני חושב שהמנהל אותו הזכרת (זה השוכר רק בוגרות חינוך בשלוחות מפוקפקות של אוניברסיטאות – עניין מעט תמוה, כיוון ששלוחות אלו אינן מעניקות תואר הוראה) הוא תוצר של המצב הקיים ואנשים כמותו יתנדפו במהרה בשיטה שאני מציע. הביטול שבו אתה מתייחס לעניין משכורות המורים גם הוא אינו מוצדק. אתה סבור כי ישנם "עשרות מורים על כל משרה חרף השכר הנמוך" ומפנטז ש"ביניהם תמצא לפחות מורה אחד טוב גם עבור גרושים." ייתכן שאתה צודק ובמערכת החינוך מתקיים נס מתמיד בו מקצוע עם תנאי שכר של ממיין עגבניות ובטחון בעבודה של מאלף נחשים הוא במקביל גם מבוקש להפליא. אני מעדיף שלא להאמין בניסים. הביקוש, כביכול, למשרות הוראה קיים רק ביציאה מהסמינרים למורים. בשלוש השנים הראשונות, כ-70 עד 80 אחוז מהבוגרים נוטשים את המקצוע בגלל תנאי העבודה המחפירים והשכר המעליב. כל השאר – לרוב, הגרועים יותר שבאמת אין להם ברירה אחרת – ממשיכים לשוט עם חמישיות ורבעי המשרה שלהם , משלמים 300 שקל על הקפה בחדר המורים, מתחנפים למנהל וחוגגים כל הלילה עם המשכורת בגובה 3100 שקל שהם מקבלים, אד אינפיניטום. לגבי ספינת הדגל שלך לסינון תלמידים "מוגבלי יכולת" – צר לי לבשר לך זאת, אך ספינת הדגל שלך שקעה מזמן. בתי הספר המקצועיים שאתה מפנטז עליהם אמורים לשמש יעד לרוב התלמידים ולתת להם הכשרה בנוסח הישן: נגרות, עיבוד שבבי, מכונאות, וכדומה. הבעיה היא שהביקוש למקצועות הללו הוא אפסי. רק כעשירית מכלל המועסקים במשק עובדים בתחומי התעשייה ועבודת הכפיים מהסגנון שתיארת ובפועל אתה תמצא מכשיר אנשים למקצועות שבהם אין להם ביקוש כלל. אני מסכים עמך כי יש צורך בהכשרה במקצועות מעשיים, אך הכשרה זו צריכה לשאת אופי אחר מבעבר ולא להיות, כפי שנרמז מדבריך, אגן ניקוז של המטומטמים. להיפך, אם כבר המסלולים המעשיים (מחשבים, תעשיה, הנדסה) צריכים להיות מוקד המשיכה של הטובים יותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טענותיך בעניין המהנהל מקובלות עליי עקרונית וכל השאר הוא באמת כבר פרטים קטנים. עם זאת, שתים עשרה שנה הן מספיק זמן כדי לגרום נזק רב מאוד למוסד ולתלמידיו. לא נראה לי שאורך התקופה הזו יגביל במשהו. אבל כן, הבחירה לפי מפתח משולב היא רעיון טוב. בעניין הפיקוח - אתה טוען כי הפיקוח מלמעלה אינו פועל. אתה צודק, אבל זה כיוון שאינו נעשה כראוי. יש להבדיל בין מה שאינו עובד בשל הפעלה גרועה לבין מה שאינו יכול לעבוד בשום אופן. אני סבור שמפקח מלמעלה הפועל כראוי יכול להיות יעיל פי כמה יותר ממורים החייבים לשמור על מקום העבודה שלהם, מתלמידים שאינם מבינים דבר או מהורים שגם לא מבינים יותר מדי. תראה לי מורה שיבקר את המנהל שלו, בעיקר כשלזה יש אותו כוח אדיר שאותו אתה מציע - הם צריכים לשמור על מקום עבודה. מפקח אינו מקבל משכורת משום מנהל ואינו חייב לו דין וחשבון. אבל שוב, אני סבור כי אלו כבר דקדוקי עניות. כל תכנית פיקוח תעבוד היטב אם יש בה האנשים הראויים. תשים בה אנשים גרועים והיא לעולם לא תעבוד, גם לא השיטה שלך. אפשר גם למנות מפקחים חיצוניים או מכוני פיקוח כמו שכיום שוכרים משרד רואי חשבון לבצע פיקוח או תקני איזו למיניהם. בעניין השכר - איני מתייחס בביטול אבל אני מסתייג. בכל מקרה, גם אם תמשוך לתחום את מיטב המוחות, אם לא תיתן להם חופש פעולה ותכניות לימודים ראויות, הם לא יוכלו לעשות הרבה. תאפשר את אלה - וגם המורים הקיימים יצליחו הרבה יותר. תשלב את השניים - ותגיע להצלחה טובה יותר. בעניין בתי הספר המקצועיים - אכן הספינה שקעה כבר מזמן בשל חוסר היכולת של המערכת להתגמש לפי תנאי השטח. כיום נדרשים בנאים וחקלאים אבל אין בתי ספר מקצועיים בתחום. ענף הבנייה כולל מקצועות רבים ביותר ולכולם יש דרישה גדולה כיום אבל אין מי שילמד. זכור גם כי בניגוד למקצועות אחרים - הממשלה תמיד בונה ולכן תמיד תוכל לספק עבודה בתחום.תחליף את העובדים הזרים וכבר יש לך מאות אלפי מקומות עבודה. אלה יקלטו עשרות אלפי תלמידים בשנים הקרובות. אחר כך נחשוב שוב. משרד החינוך מצא פתרון קל יותר ויקר יותר - אם אין ביקוש למקצועות נשלח את כולם לבגרות מלאה. אך לבגרות אין דרישה וגם לא למקצועות אקדמיים רבים ולכן גם הכיוון הזה כושל. עדיף כבר שיסתובבו ברחובות. לטפל בפשע יהיה זול יותר מאשר להחזיק אותם במוסדות חינוך. מקצועות רבים לא דורשים לא בגרות ולא תואר ראשון ואין צורך לשלוח את כולם ללמוד בתיכון עיוני כדי ללמוד אותם. לדעתי יש לפתח מסלולי הכשרה מקצועיים עד רמת הנדסאי שאינם דורשים בגרות מלאה. גם תכנות ובניית אתרי אינטרנט אפשר ללמוד בלי להכיר את ישעיהו. בכל מקרה, טענתי היא גם כי אין להחזיק את מי שאינו יכול בבית ספר רגיל. להפך, זה נותן מוטיבציה לא ללמוד: תאיים שמי שלא יעמוד בציונים המתאימים פשוט ייזרק לרחוב ותגרום לרבים יותר ללמוד. דבר נוסף שנדרש הוא שינוי תרבות העבודה בארץ והקניית ערך גבוה יותר לעבודת כפיים. זה אפשרי. תתגמל כראוי תלמידי בתי ספר מקצועיים ותעודד רבים יותר לבחור במקצועות אלה. התפיסה כיום היא שעבודה נקייה היא טובה יותר והכי טוב ללמוד באוניברסיטה. המספר האדיר של אקדמאים מובטלים לא מרתיע איש. צריך לשנות את כל התפיסה, לחנך לעבודה ולא ללימודים, ליצור בתי ספר מעולים להכשרה מקצועית שצריך יהיה לעמוד בתנאים כדי להתקבל אליהם, וכל התמונה תשתנה. צריך למוטט את התפיסה שהשכלה עיונית=פרנסה ולהחליפה בתפיסה של הכשרה מקצועית=פרנסה. וזה לא כל כך קשה. האבטלה הגבוהה כיום רק תשחק לידי הממשלה אם תבחר בדרך זו. שלב תלמידים בעבודה כבר בשנתם הראשונה, שלם להם היטב, נצל את העובדה שהמס עליהם נמוך, הפוך את לסוג של שירות לאומי במקום צבאי (שהרי יש עודף בחיילים עם בעיות ת"ש), סדר להם מקומות עבודה והכשרה מתאימה בחינם ועוד ועוד ועוד. יש אין-סוף דרכים לתגמל ולמשוך תלמידים לחינוך המקצועי. לא רק בערכים אלא פשוט בכסף. כולם מבינים מה חשיבותו של כסף, גם מי שלא מסוגל לפתור משוואה ריבועית. אם יתחילו בפרויקט השנה, תוך כמה שנים אתה מעמיד כמה אלפי בנאים. עדיף לממשלה לשלם לאנשים אלה שכר גבוה מהרגיל ושלא לשלם להם דמי אבטלה או הבטחת הכנסה. תוסיף אלפיים שקל לכל מי שעובד במקצוע בשוק הפרטי וזה כבר פחות מקצבת אבטלה. שווה לממשלה לסבסד את מי שעובד ולא את מי שיושב בבית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התפיסה על פיה "השכלה עיונית = פרנסה", אם בכלל, עלולה אולי להוביל אנשים לפקולטות להנדסה, אך לא ללימודי ספרות או מוזיקה - ובפקולטות אלה, ההכשרה האקדמאית היא אכן גם ההכשרה המקצועית. כך שלא נראה לי שכאן טמונה איזושהי בעיה. בבתי הספר התיכוניים יש כנראה מגמה של "עיוניזציה", ובצדק לדעתי. לא משיקולי פרנסה או הכנסה אלא משיקולים ערכיים. אם יש צורך בלימודי מקצוע כבר בגילאים אלה (ואולי זו החלטה שאדם צריך לבצע לאחר שהשלים את לימודיו הבסיסיים?) אז צריך להעבירה במקביל. ההנחה כי אדם נורמלי אינו מסוגל לעמוד בדרישות אשר מציבות בחינות הבגרות הנוכחיות, לכל הפחות, נראית לי (ואין לי ביסוס לכך) שגויה לחלוטין ומתנשאת. אם יש לשנות את המערכת, אז ההנחה ההפוכה לה צריכה לעמוד בבסיס רציונל השינוי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה השיקול הערכי כאן? האם למידה איך בנוי גשר ערכית פחות מלמידת שירי ביאליק? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קודם כל, תתפלאי, אבל כסטודנט למדעי הרוח אני יכול לספר לך שהקמפוס מלא באנשים שלומדים ספרות רק כדי לקבל תואר כי תואר אקדמי=פרנסה. אלה כמובן שטויות. העברת ערכים יכולה להתבצע גם כלומדים ספרות או אזרחות ברמה נמוכה יותר מזו של בגרות. אולי כך היא תתבצע אפילו טוב יותר. אין בחינה מפלצתית בסוף. לגבי הדרישות והיכולת לעמוד בהן - א. תתפלאי כמה לא יכולים לעמוד בהן ו/או כמה זקוקים למשאבים שפשוט חבל להשקיע כדי שיעמדו בהן. ב. טענתי הייתה כי מי שאינו יכול בשלב המעבר לתיכון עיוני לעמוד בדרישות אל לו לעבור לתיכון כזה.בתשע השנים עד שלב המעבר טענתי כי דווקא יש לחזק את ההשקעה. אולם מי שלא הוכיח עצמו עד אז - לא צריכה להינתן לו הזדמנות נוספת. שום דבר בשלוש השנים הבאות לא ישתנה ולכן אין סיבה להניח שגם התוצאה תשתנה. גם גורם ההרתעה הוא רב ערך: האיום להיזרק לרחוב יגרום לאנשים ללמוד. כיום אין איום כזה. טענתך שטענתי היא שגויה (אף שאין לך ביסוס) ומתנשאת ראויה גם היא לתגובה: ביסוס אינך חייבת להציג כי לאיש פה אין ביסוס ממש, נראה לי שדי בהתבססות על היגיון. בעניין המתנשאת - אולי ואולי לא. אבל זה לא עושה אותה שגויה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קודם כל הרשה לי להביע את פליאתי. "מה הם רוצים להיות כשהם יהיו גדולים"? בשום מקום לא דיברתי על "הקניית ערכים", אלא ניסיתי לומר שלידע נרחב בפני עצמו יש ערך, ולפחות אחד מתפקידיה של מערכת החינוך, בעיני, היא להקנותו. מדוע? כדי שהחלטת בוגריה לגבי המשך דרכם תהיה מושכלת וכדי לבסס את השיח התרבותי והפוליטי, שאותם אנשים בהכרח יקחו בו חלק בעתידם, על יסודות מוצקים. מכאן שמעשה סימונם של רובם כ-"חסרי תקווה" והכשרתם בהתאם צורם לי מאד (ופתאום נזכרתי בהאקסלי). העלת שתי טענות: הראשונה כי רבים מאד לא יכולים לעמוד בדרישות מערכת החינוך הנוכחית, והשניה כי מי שאינו מסוגל לעמוד בכך - מן הראוי שלא ינסה. על טענתך השניה אין עוררין, אך הראשונה נראית לי מופרכת. הילד הישראלי נמצא במסגרת מערכת החינוך במשך כ-14 שנים מחייו, כאשר בין חמש לשמונה שעות מרוב ימיהן הוא מעביר במתקניה. זה הרבה זמן. אם בסוף תקופה זו אין הוא מסוגל לעמוד בבחינות הבגרות (המעליבות למדי, כפי שהן היום) - הערכתי היא שזו אשמת המערכת לא פחות משזו אשמתו. כיצד בדיוק (מנהלתית ושיטתית) צריכה להיראות מערכת החינוך? קטנותי מלקבוע1. אך ברור לי שמטרתה צריכה להיות הקניית ידע מירבי לכולם. 1 זו לא דעתי האמיתית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"ההנחה כי אדם נורמלי אינו מסוגל לעמוד בדרישות אשר מציבות בחינות הבגרות הנוכחיות, לכל הפחות, נראית לי (ואין לי ביסוס לכך) שגויה לחלוטין ומתנשאת. אם יש לשנות את המערכת, אז ההנחה ההפוכה לה צריכה לעמוד בבסיס רציונל השינוי. " כלומר, להנמיך את רף הדרישות של בחינות הבגרות? זה טוב ויפה – ובפועל, נעשה – אך דורש גם הנמכה של רף הדרישות המקביל באוניברסיטאות, שאחרת ככל שתנמיכי את רף הדרישות בבחינות בגרות תצטרכי להגביה את רף הדרישות הנוספות באוניברסיטאות. אם את מנמיכה את זה ואת זה, את מקבלת מצב מאוזן, אבל בוגרי האוניברסיטאות הללו לא יעמדו בקריטריונים מול עמיתיהם-מקביליהם באוניברסיטאות בחוץ לארץ. את הסטנדרטים של אלו את כבר לא תוכלי להנמיך ובפועל, תשחקי פשוט את ההערכה לתארים שמעניקה האוניברסיטה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא, ההפך הגמור מזה. יש להשאיר (ואף להעלות) את רף הדרישות של בחינות הבגרות, ולשנות את המערכת כך שתעניק לבוגריה את הכלים לעמוד בהן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב ששנינו מודעים לכך שמידה מסויימת של "פחד וחשבון" תתקיים תמיד בין ממונה למי שתחתיו. כך הווה וכך יהיה ביחסים בין מנהל ומורים. שאיפתי בתוכנית שהצעתי לא הייתה לבטל את המצב הזה אלא להטמיע מספר אמצעי בקרה שירסנו את כוחו של המנהל. המנהל בתוכניתי הוא (או היא) אדם בעל סמכות רבה: הוא יכול לשכור ולפטר, לקבוע גובה משכורת, להחליט על כיוון בתוכניות לימודים, וכדומה. אך לכוחו יש מגבלות. ראשית, כוחם המוגבר של המורים (לפי בסיס כפול 5, כוחם יהיה כשליש מכלל המצביעים באסיפה) ירסן את ששונו של מנהל בהפעלת סמכותו לשכור, לפטר ולשנות משכורות באופן שרירותי. הוא, הרי, ירצה להבחר מחדש, להביא לאישור תוכניותיו לשנה הבאה (תיקצוב פעילות במימון הורים) וכן הלאה. שנית, זו הצעה ראשונית וניתן להוסיף אמצעי בקרה נוספים. לדוגמה, מורים יהיו רשאים לקרוא לאסיפה מיוחדת, אם פוטרו, כדי להעלות את עניינם בפני האסיפה וזו תהיה רשאית לבטל את הפיטורין אם התברר שאינם מוצדקים. אפשר יהיה גם לקבוע קריטריונים ברורים לפיטורין או שינוי בתנאי העבודה. כידוע, לא צריך להפעיל כל הזמן את כל האמצעים – קיומם מספיק ברוב המקרים כדי לרסן שימוש פרוע בסמכות. לגבי פיקוח: הבעיה שלי עם מפקח מלמעלה היא "מוקד הנאמנויות" שלו. כלומר, מי משלם את לחמו ואיזה קו פעולה משתלם יותר מבחינת האינטרסים שלו. אם אפשר יהיה לקשור את האינטרסים של הפיקוח לאיזה מדד הצלחה ברור (שאינו "ציונים בבגרות" – שזהו מדד השחתה), כי אז הפיקוח עשוי להועיל במידת מה. אם האינטרסים של המפקח ימשיכו להיות כפי שהם היום – נשיאת חן בעיני פקידי משרד החינוך לצורך קידומו וקידום ענייני משרד החינוך על חשבון בתי הספר – כי אז קיומו דינו להזיק, ולא משנה כמה תשתדל לפקח על המפקחים. היום, המצב הוא שלמשרד החינוך יש אינטרס מובהק בהחרבת האוטונומיה של בתי הספר, משום שהדבר מגביר את עוצמתו ומרבה את מספר פקידיו. אין לו ולא יכול להיות לו עניין בפעולה תקינה וחלקה בבתי הספר, משום שאז אין במנגנון זה צורך. לכן, מפתח התשלומים שלו (לפי כיתות, יחידות, מספר תלמידים בכיתה וכדומה) מעודד רמיה והונאה (ואלו אכן נפוצים מאוד), מסרבל את הבירוקרטיה הקשורה להעסקה עד כדי אבסורד (רוב המורים לא מבינים מה בדיוק קורה בתלוש שלהם, למה וכמה; מורה חדש נדרש להתרוצצות של חודשים עד הסדרת ענייניו), הוא מפיץ ומשנה את תוכניות הלימוד חדשות לבקרים (גם להאדרת עוצמתו וגם כדי להגביר את פרנסתם של יצרני תוכניות הלימודים – שבמקרים לא מעטים הם בו-זמנית אנשי משרד החינוך!). הפיקוח משקף אינטרסים אלו במינונים כאלו ואחרים. במלים פשוטות, המפקח אינו מקבל משכורת ממנהל בית ספר, אבל הוא כפוף למנהלי משרד החינוך ומנחיל הלאה את סדרי העדיפויות שלהם. וכפי שאמרתי קודם – אין שום חשיבות לקיום "אנשים ראויים" במערכת הפיקוח, משום שזרימתם של אנשים ראויים למערכת או מחוצה לה היא *תוצר* של תנאים ראויים – כלומר, מערכת אינטרסים הממוקדת בדברים הנכונים. את מערכת האינטרסים הזו צריך לשנות. אני חושב שדוגמה טובה לכך יכולים לשמש כלל אזרחי מדינת ישראל ביחס למיסים. כשהמסים נמוכים, אזרחים נוטים לשלם מס אמת, משום שהרווח שנודע להם מהונאת אגף המיסוי אינו מספיק. כשהמיסים גבוהים, הבירוקרטיה ענפה ושרירות הפקידים שלטת, כל אזרח יהפוך לפתע "רע" וירמה את מס הכנסה. ועובדה היא, כמעט כל מי שמיסיו אינם מנוכים במקור על ידי המעסיק מרמה, ואלו שמיסיהם מנוכים במקור מרמים דרך התלוש. לעניין בתי הספר המקצועיים: אני חולק על טענתך כי נדרשים היום בנאים וחקלאים. לא נדרשים היום בנאים וחקלאים – נדרשים עבדים. מאחר ואזרחי ישראל התרגלו לחיות בלי שלשלאות לרגליהם, הם אינם מוכנים להפוך עבדים כל עוד אינם סובלים מרעב פיסי. שינוי מצב זה – היינו, שינוי אופיה של החקלאות והבנייה בישראל משוק עתיר עבודה לשוק עתיר טכנולוגיה – שהרי רק כך ניתן יהיה להרוויח בענפים אלו בלי להעסיק עבדים מחו"ל – יוביל לשינויים שתוצאתם הסופית תהיה שהמועסקים בענף אכן יקבלו שכר גבוה יותר, אך מספרם יקטן בהרבה, מה ששוב מחזיר אותך לנקודת המוצא. אם ההצעה שלך היא להותיר את השוק כמות שהוא – כלומר, שוק שרווחיותו מבוססת על תשלום של אלפיים שקל לחודש לעובד – אתה חולם בהקיץ או שאתה מציע לשעבד כשלושים אחוז מכוח העבודה באמצעי כפייה. הדרך השלישית, זו שבה כדי לבנות בניין אפשר לפתע לעבוד עם אותו מספר של אנשים ולתת להם שכר כפול ומשולש, נראית לי כחלום באספמיא ואין לה אח ורע בשום מקום אחר בעולם. הפתרון של משרד החינוך לבעית העדר הביקוש לבנאים וחקלאים הגיוני, לפי תפישתו. מאחר והוא רואה (ובצדק) בבחינת הבגרות את מעוז כוחו העיקרי – שהרי בלעדיה אין שום משמעות ללימוד מעבר לכיתה ט' – הוא מתמקד בה כחזות הכל, למרות שאין לבחינה זו כמעט שום משמעות. נוסף על כך, נראה לי שכל התוכנית שלך להגברת המוטיבציה ולשינוי תרבות העבודה מאחרת את הרכבת בכשלושים שנה. כבר כיום רוב המועסקים במשק עובדים ב"עבודות נקיות" – שירותים למיניהם. קצת בזבוז להשקיע כל-כך הרבה מאמץ בלימוד עיבוד שבבי הכיצד למי שבסופו של דבר ישמשו פקידי בנק. איני יודע באיזו עבודה בדיוק אתה חולם לשלב ילדים בני 13 ואיך בדיוק אתה מתכוון להפוך אותה לרווחית. לדעתי, אין עבודה ותעסוקה כזו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מאוד משכנע. יש לי רק תהיות נקודתיות על אורך הקדנציה. שש שנים זה לא מסוכן? הסיבה היא לאפשר למנהל יוזמות לטווח ארוך. אבל מה, בעצם, הסכנה בבחירה מחדש כל שנה? האם אי אפשר לצפות מהמנהל שידע גם להסביר את החזון שלו לציבור הבוחר (והרי אפשר לצפות שכל הגוף הבוחר הוא בעל כוונות טובות, מבחינת המטרה שהיא טובת התלמידים)? יש לי חשש, למשל, ממנהלים בעלי עודף כוונות טובות: נניח כאלו שפיתחו אמונה עיוורת בשיטת לימוד מסוג אלו המודרניות שאוהבים להשמיץ. מנהל כזה עלול לשכנע פעם אחת שזה כדאי לנסות, ואז - גם אם מתברר אחרי שנה שזה לא טוב - במשך חמש שנים הנזק ממשיך להיעשות. לכל הפחות הייתי מאפשר "שסתום בטחון", אפשרות של הגוף הבוחר להדיח את המנהל ברוב מיוחס, אבל האמת היא שאני לא רואה למה שש שנים עדיף מאשר כל שנה. צריך לזכור שבבית-ספר, להבדיל מרוב הגופים (חברה מסחרית, צבא), הטווח הרחוק הוא לאו דווקא חשוב יותר. נניח שיש למנהל חזון שיביא תוצאות טובות בעוד שלוש שנים, אבל בטווח של שנה הוא בעייתי. ונניח שמדובר בבית-ספר יסודי. תלמידי כיתה ו' יסבלו מהטווח הקרוב, ועד שיגיע הטווח הרחוק הם כבר לא יהיו בבית הספר. גם מסיבה זו נדמה לי שטווח של שנה אחת הוא הטווח הנכון לבית-ספר. גם הצד השני - מקסימום 12 שנה - נראה לי שיכול לעורר בעיות, אם כי פחות קשות. יהיו מדי פעם, יש להניח, מנהלים באמת נפלאים שכל המערכת אוהבת ומעריכה; ולא תמיד יהיה בשטח יורש שיסמכו עליו. תחום החינוך נראה לי "מועד" לכאלה. הלב של כולם ייחמץ שהוא צריך לעזוב. אני לא מכיר הרבה תפקידים שהקדנציה בהם מוגבלת - שתי דוגמאות שקופצות לראש הן נשיא ארה"ב ורמטכ"לים. קל להבין את ההבדל הרלוונטי לענייננו בין תפקידים אלו לבין מנהל בית-ספר: במערכות גדולות יש מקום לצפות שתמיד יהיה לפחות מועמד אחד ראוי. כאן הפתרון של שסתום בטחון הפוך הוא יותר מספק: אפשרות לגוף הבוחר להאריך את הכהונה מעבר למכסה, ברוב מיוחס. ועדיין, אני אשמח אם תסביר מה, בעצם, הסכנה בריבוי קדנציות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אם לוקחים להורים את הקול, כלומר את האפשרות להשפיע במיידית על זהות המנהל, לא לוקחים להם את היציאה: האפשרות להעביר את ילדיהם לבי"ס אחר. מנהל סביר מינוס, שיראה איך הלקוחות שלו בורחים למתחרים, יבין שמשהו לא בסדר בצורת הניהול הנוכחית. זה פותר גם את בעיית המנהל הגרוע, וגם את בעיית הטווח הקרוב הבעייתי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סליחה על התגובה המאוד מאוחרת: הזמן בין נקודת בחירה אחת למשנה קובע את הכוח היחסי של הנבחר מול הבוחרים, כאשר פרקי זמן קצרים מדי בין בחירה לבחירה הופכת את הנבחר לנטול סמכות למעשה, משום שכל מעשיו מוקדשים לריצוי השאיפות קצרות-הטווח של הבוחרים. הנחתך כי ניתן לצפות שהגוף הבוחר הוא בעל כוונות טובות עשויה להיות נכונה, אך הבעייה אינה בטיב הכוונות אלא ביכולת לראות לטווח ארוך. הורים, לדוגמה, עשויים להתמרמר קשות על צעדים שנראים להם כפגיעה בתלמידים ולהדיח מנהל הנוקט אמצעים כאלו, למרות שבטווח ארוך מעט יותר הצעדים היו נושאים פרי ומפיקים רצון מלפניהם. כנ"ל המורים. אלו עשויים להתקומם נגד שינויים שעורך המנהל בסדרי ההוראה ולמרות שבטווח של שלוש או ארבע שנים הם היו צומחים לראות את היתרון שבשינויים, בטווח של שנה קרוב לוודאי שהיו מחמיצים אותם. לגבי מנהל "בעל עודף כוונות טובות" – ישנו אמצעי בקרה חשוב אחד לכוחו של המנהל באמצעות האסיפה השנתית לאישור תקציב הפעילות וההקצאות השונות בתוכו. ייתכן ואפשר להוסיף אמצעי בקרה מיוחד של אסיפה היכולה להחליט ברוב מיוחס של 80 אחוז על הדחת מנהל שסרח. לדעתי, צריך לקבוע הגבלות חמורות כאן, כדי שלא לגרום למערכת להמצא באופן תמידי במצב של "רעידה." אני סבור שגישתך לגבי טווח שגויה, גם כאשר נוגעים הדברים לבית ספר. כמעט ואין הישגים משמעותיים שניתן להשיג בעבודה של שנה אחת בלבד. חינוך, כמו לימוד, הוא תהליך איטי והדרגתי. מסלולים של שנה הם מתכון לחאפ-לאפ. לרוב, מורה טוב אינו נהנה מתוצאות מלאכתו באופן מיידי והליך הבנייה בחינוך – רכישת אמונם של תלמידים והורים – ארוך הרבה יותר. מאוד ייתכן כי כאשר ימונה מנהל במצב הרקוב הנוכחי תלמידי כיתה ו' לא יזכו להנות מן התוצאות, אך תלמידי כיתה ה' כבר יהנו מהן חלקית ותלמידי א'-ד' יהנו מהן באופן מלא. לגבי המשך המרבי של 12 שנים – נכון הדבר שישנם מנהלים נפלאים שעצם שהותם במקום היא פלא וקסם, אך השיטה צריכה להיות מכוונת למניעת רעה נפוצה יותר מלקידום טובה נדירה. כאשר מנהל מכהן במקום כלשהו משך זמן רב מאוד (ו-12 שנים הן זמן רב מאוד) הוא עלול ליצור ברית הדוקה מדי עם צוות המורים, שאחרי תריסר שנים יהיה מן הסתם מורכב כולו מאנשים ששכר, ובזכות הכוח הגדול של המורים באסיפות הבחירה (שליש, ובפועל קרוב יותר למחצית) יהיה צורך בעוולות גדולים במיוחד מצידו ובמאבק בית-ספרי עיקש וחריף כדי לסלקו. אם מצרפים את זה ליכולת המתוגברת, מן הסתם, של המנהל "לתמרן" את האסיפה לצרכיו, ניתן בהחלט להגיע למסקנה כי למועמד שיציב עצמו נגדו יהיה קשה מאוד, אם לא בלתי אפשרי, להבחר במקומו. נוסף על כך, מאחר ובחירה נוספת היא יעד של המנהל, אפשר להניח מראש כי שנה או שנתיים לקראת סוף כהונתו יוקדשו יותר ליוזמות המכוונות להביא אותו לבחירה מחדש מאשר ליוזמות שאינן תלויות בדבר. בבחירה לשתי כהונות אנו יכולים לצפות ל"פחת בחירות" כזה בהיקף של כ-10 אחוז מזמן הכהונה הכולל. בבחירה לשלוש או ארבע כהונות "פחת הבחירות" עשוי לצמוח ל-15 אחוז עד 20 אחוז, וההפסד יהיה כולו של התלמידים ובית הספר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נפיצות = נטייה להתפוצץ או להתנפץ. תפוצה = עד כמה דבר מסוים נפוץ. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפי מילון מורפיקס "נפיצות" יכולה לשמש גם במשמעות prevalence - שכיחות. "תפוצה" משמעותה פיזור, חלוקה, וכדומה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם הבנתי נכון את הצעתך, אתה רוצה לצמצם את מספר המורים ולדרוש ממורים לעבוד משרה מלאה. בכך תעלה את משכורתם. לדעתי זה רק יזיק: 1) הסיבה שמצאת ממוצע נמוך כזה של שעות למורה היא שיש שעות אויר רבות - גמול על חינוך כיתה - גמול הגשה לבגרות ועוד. ביטולם של שעות אלו כדי להעלות למורים את השכר לא ישנה את שכר המורים - כידוע. 2) מורים רבים באים ללמד כמות מזערית של שעות כתחביב או כטובה למוסד לימודים. מורים אלו הורסים לך את הסטטיסטיקות כי המערכת רוצה אותם ואינה חייבת להעסיק אותם (אין קביעות בהיקפי משרה כאלו). לקיחת השעות מהם לא תועיל אלא תזיק. 3) מורות רבות רוצות חצי משרה כדי להקדיש לילדים שלהן. הכרח אותן למשרה מלאה וייתכן והפסדת אותן. זה מקטין את כמות העובדים שמתוכם תוכל לבחור. 4) למה שלא תתן למורה לעבוד באיזה גודל משרה שהוא רוצה. מורה במשרה וחצי יכול היום להרוויח 8000 ברוטו ויותר. 5) בא נגדיל את השכר ב 50% ונתן למורה 12000 ש"ח, כיצד זה יתחרה במשכורת שאנשים אלו יוכלו לקבל כעורכי דין, רו"ח, תכנתים וכו'? 6) כמובן שבשנים הראשונות איש לא יתן למורה משרה וחצי עד שיוכיח את עצמו. כלומר הבעייה היא אולי משכורת כניסה נמוכה, בעייה בכל מקצוע הדורש מיומנות גבוהה. 7) אם נותנים למנהל לבחור את המורים, הרי שכבר היום יש לו מגוון רחב לבחור ממנו. התוספת של מורים פוטנציאליים שתצטבר בגלל העלאת המשכורת היא שולית. היא לא תמשוך הרבה אנשים שיכולים להרוויח הרבה יותר בחוץ. 8) איני מבין איך הקטנת את הכיתות ואיך זה נכנס לעניין? הקטנת הכיתות תעלה הון עתק. היא צריכה להעשות על ידי קיצוץ שעות הלימוד או שכר המורים או שניהם. 9) משרת המורה כפי שהיא מוגדרת היום הינה בלתי אפשרית בעליל גם למנהלי הבנקים למרות מוצלחותם. איני חושב שיש יותר מ 1% - מקסימום 5% מהאוכלוסיה אשר מסוגלים להיות דמויות משמעותיות לתלמידים, למשוך אותם אל הלמידה, ללמדם ולחנכם ולהביאם לאהבת דעת בכיתה של 35 ילדים. מכיוון שצריך 100000 מורים שזה 5% מכח העבודה בישראל אין לך מנוס אלא לשנות את מערכת החינוך כדי שהמורים יוכלו להצליח. 10) אין מנוס מתחרות כשכל הורה בוחר את בית הספר של ילדו ואין חסמים על פתיחת בתי ספר. בלי זה הכל קשקוש שנועד לאפשר לכבוד השרה להגיע למשרד החוץ כמושיעת החינוך בישראל. ברגע שהיא תגיע לשם יהיה שר אחר שיספוג את הבוץ ויעשה תעלול אחר כדי להביא את הציבור לתמוך בו כי אוטוטו מגיע המהפכה המיוחלת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
במאי התפרסמה התוכנית הלאומית לחינוך, נדמה שזה עבר כאן בלי התייחסות. עיקרי התוכנית לטעמך? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה על הקישור. מכיוון שמעורבב פה המון אמירות, שוליות, חיוביות ושליליות, קשה לראות מה יקרה. אנסה לתת מספר התייחסויות: א) העברת תקציב בכסף למנהלים ומתן אוטונומיה רחבה לשימוש בו (כולל פיטורי מורים). זה צעד חיובי מאוד חשוב. לא כתוב במפורש שתהיה תחרות בין בתי הספר הממלכתיים ואם זה לא יהיה הרי שצעד זה יהיה בעל משמעות קטנה אבל עדיין יש בזה ערך. אם יהיה תחרות זה חשוב מאוד. ב) החמרת האפשרות לפתוח בתי ספר פרטיים. זה רע. אם תהיה תחרות בין בתי ספר אזי קבוצות הורים יוכלו להתחבר לבתי ספר כקבוצת צרכנים וכך לדאוג למסלולי לימודים דמוקרטיים ואחרים. אני רק מפחד שגם לזה המדינה תפריע על ידי הגבלת תשלומי הורים, דרישת תוכניות ליבה וכו'. ידוע לי שבאטלנטה היה בי"ס כושל שעל מנת להתחרות הפך לבי"ס מנטסיורי וכך הצלח למצב את עצמו. דבר דומה קרה בארץ עם בי"ס שבח ועם בתי"ס יסודיים דתיים בחיפה באיזורים של נדידת אוכלוסין. למערכת היה אינטרס מאוד חזק לתגבר בתי"ס אלו ולכן נתנו להורים את מה שרצו כדי שיבואו לשם. ג) השינויים בהכשרת המורים זה שטויות. זה יצמצם את מאגר המורים ויצמצם את מאגר המורים המעולים המדודל גם כך. מכיון שהכשרת מורה זה דבר קשה מאוד תוספת של תואר לא תשנה כמעט דבר 1. ד) מעבר ל 5 ימים זה טוב. זה יפתח שוק אמיתי לפעילויות בימי שישי. שוק בלתי תלוי במפלצת הנקראת משרד החינוך. ה) לימודים עד 4. אולי זה חיובי אבל לא משמעותי. ו) לגבי משכורות מורים כתבתי למעלה. ז) שינוי מבנה השליטה. אשרי המאמין. מעבר לזה, יש בזה יתרונות בעיקר תקציבים. 1 בסדר. אז זה יצמצם את מספר המורות שחושבות שרחל המשוררת קבורה בקבר רחל על הר הבית. אבל בשאר האספקטים (חביבות לילדים, יכולת הקשבה לכל ילד, שליטה בכיתה, דינאמיות) זה לא ישנה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לימודים עד 4 כוללים את כל המערכת המסורבלת של ארוחות צהריים ממוסדות. המון כסף הולך להשפך שם לפחי האשפה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אגב, לא מדובר בלימודים עד 4. מדובר בשהיה של המורים בביה"ס למשך יום עבודה נורמלי, במסגרתו הם ישלימו את כל המטלות שהם עושים כיום "אחרי העבודה" (הכנת שיעורים, בדיקת עבודות, ישיבות צוות, שיחות עם הורים וכו' וכו'). מבחינת המורים (ובעיקר בני משפחותיהם(1)) - חלום רטוב. __ (1) מפי הסוס |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נו באמת? הם ימשיכו לעשות הכל בבית. בנוסף לשהות בבית הספר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
Tell me about it
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה טוען שעד עכשיו הם לא עשו את המטלות אז תגיד. אתה טוען שהם לא עשו עד עכשיו אז תגיד. אם אתה טוען שב 10 השעות הפנויות בבית הספר הם יספיקו לדבר עם ההורים (בייחוד אלו שהם מורים באותו בי"ס), לבדוק מבחנים, להכין שיעורים וכו'. לדעתי הגזמת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מעולם לא טענתי שהמורים לא עשו את המטלות שלהם, להיפך, טענתי שהם עשו אותן בבית. אם, לפי המלצות ועדת דברת, יגדילו את היקף המשרה של מורה מ24 שעות בביה"ס, מתוכן 21 בכתה, ל40 שעות בביה"ס, מתוכן 24 בכתה, הם יעשו חלק קטן יותר מעבודתם בבית. יתרה מכך, תהיה להם כל הלגיטימציה שלא לבצע אף חלק מהמטלות שלהם בבית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הכוונה היא כמדומני 28 שעות בכיתה. נוכחותם בבית הספר תאפשר להם להיות ביותר קשר עם התלמידים וזה בהחלט טוב. ספק בעיני אם יספיקו באופן משמעותי לעשות את כל הנדרש בביה"ס. אבל סה"כ אני מקבל שיש פה כיוון חיובי. השאלה היא אם זה שווה את הכסף. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |