בתשובה לטל כהן, 11/12/03 11:12
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אני מעוניין בכל מה שלא יגרום טירחה רבה: הטקסט כתמונה עדיפות ראשונה, אבל אם זה מסובך - גרסה ללא ניקוד. ואם אפשר, שזה יהיה גם בפרסומי השירה הבאים.תודה. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
לשירותך תמיד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ועכשיו, אם יורשה לי, לאלה שלעגו: השיר אכן, גם לדעתי, אינו עונה על פראמטרים מינימליים של מה שאנו מגדירים כ"שיר", אך כטקסט סאטירי-פיליטוני, לא שירי, כלשהו, הוא יכול לענות על הדרישות. אישית, אני חושד כי המלעיזין הלעיזו, אולי באופן קצת לא מודע, *גם* - אם כי לא רק, אבל - *גם*, מתוך אי נוחות שמעוררים הרמזים ההומוסכסאוליים-פדופליים. משהו בקשר לניקוד: כתוב "מקדונלד'ס" עם נ' בשוא ול' בפתח ואני חושב שזה לא נוכן (אבל אני האחרון שצריך העיר על שגיאות). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם אני נחשבת בין המלעיגים? מקווה שלא. ובכל אופן, לא שמתי לב לרמזים פדופיליים 1 בשיר - או אולי כן שמתי לב והדחקתי (בכל מקרה תמיד תוכל לטעון שהכל מגיע מנבכי הלא מודע שלי, ולכן אין פלא שאני מכחישה ומדחיקה את העניין. לא משנה. בעיני, הטענה "זה לא שיר" היא מפלטם של אלה שאינם יכולים להצביע על מה שלא אהבו בשיר, או להסביר מדוע בעיניהם הוא שיר לא טוב 2. אני לא אהבתי את השיר, ונדמה לי שזה מפני שהוא נכתב להכעיס, בהלך רוח פטפטני ("פטפטנות", להבדיל מ"עושר לשוני"). ועם זאת, מרגע שנורתה הירייה הראשונה, בשורה הראשונה, הוא רק חוזר על אותה פרובוקציה במילים אחרות. אם זו בדיחה, לא הבנתי, אם זה ברצינות, אני לא מסכימה למסר, אבל גם לא יודעת איך לעמוד מולו. זה לאו דווקא הישג שירי בעיני, ומבחינה זו אפשר לומר שהמבוכה שתקפה אותי שייכת יותר לעולם הטורים האישיים בווי-נט 3. איפשהו באמצע ניתן המידע החדש היחיד: אפשר לנחש שהדובר הוא מרקס (שכתב את המניפסט), ובשורות האחרונות הוא אולי ניטשה ("פלספן מאונן"? אללי), ושמא הוא התגלמות הרעיון שלהם. אבל בשלב הזה, המידע כבר הפסיק לעניין אותי. השפה המדוברת שבה נכתב השיר היא מין מוטציה צורנית של הדור של אלן גינזבורג, אבל עם הערכים ההפוכים. אולי מישהו רוצה להתעמק בזה יותר? לי לא בא. 1 עכשיו אני רואה "מזיין ילדים מלוכסנים". זה רמז זה?) 2 אשמח להיווכח בטעותי. 3 מן הסתם הייתי מגיבה לטור כזה "אני ראשונה!! כתבה שטחית ולא רצינית!!!" |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסכים אתך - השורה הטובה בשיר (בעיני) היא הכותרת, שיש בה אמירה חזקה ולו רק בגלל הצלחתה לארוז את השיר כולו לשתי מלים, יחד עם שימוש מעניין בשפות השונות (שפות לא רק במובן של עברית מול אידיש, אלא השימוש במילים השייכות ל"מילייה שפתי" שונה). השיר הזה ממשיך במידה מסוימת מגמה ניכרה גם בכתיבתה של סיוון בסקין. בסקין משתמשת בשפה משולבת יומיומית וגבוהה כדי להעביר רעיונות "סוררים", רק שכאן המשורר לוקח את סגנון הכתיבה צעד נוסף לכיוון היומיומי. השימוש בכתיבה בוטה כדי לזעזע אכן מוצה כבר קודם אצל גינזבורג ובני דורו, ועם זאת ממשיכים גם בני דורנו כולל משוררים ישראליים לבדוק את הגבולות בתחום זה (לדוגמה: אילן שיינפלד). בניגוד לקודמים כאן, איני חושב שהשיר גרוע כל כך. אולי הוא (המשורר) סובל מלוגוריאה מסוימת, וחסר בו בשיר החידוד והזיכוך המצופים, ועם זאת עצם העובדה שהוא גורם לי לחוסר נוחות ולמחשבה מוסיף לו נקודות בעיני. מצד אחד, אנחנו יכולים לחגוג יחד עם "בני המערב הנאור" על הקומוניזם המושחת, ומצד שני - המושחתות הקומוניסטית הזו היא בעצם - אללי - התרבות המערבית עצמה, לפחות כפי שהיא מוצגת אצל וולבק שוב ושוב. המראה שהמשורר מציג בפנינו מבלבלת משום שלא ברור לנו במי אנחנו מסתכלים במראה וכמה הוא דומה למה שאנחנו, בסופו של דבר, שייכים אליו. לגיל קול, על פי הדף ב"במה", יש שירים טובים יותר. יש לו לא מעט שירים טובים באופן כללי. בכל מקרה הוא לא חושש כמעט לעסוק בנושאים "כבדים". יש לו גם קול ייחודי, שמאפשר לזהות את השירה שלו. גם אם השיר הזה אינו שיא יצירתו, מה שמצאתי סקרן אותי מספיק כדי להמשיך לעקוב אחרי המשורר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כשהזכרתי את משוררי דור הביט (גינזבורג ומרעיו) לא כיוונתי לכתיבה הבוטה, אלא לשימוש בשפת דיבור יומיומית. מהבחינה הזו, אילן שיינפלד רחוק מגינזבורג עד מאוד, כיוון ששיינפלד עוסק הרבה גם בצורות ומבנים מסורתיים של שירה. זה כולל גם שימוש במבנה הפיוט המסורתי והכנסת תכנים אישיים אליו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, אלא כשאומרים גינזבורג, אני חושב שהאסוציאציה הראשונה היא אכן השימוש הבוטה במילים, לא רק היומיומי. שיינפלד רחוק מאוד מגינזבורג בשילוב המעניין של שפה שירית ויחד עם זאת בוטה. ובתכנים אישיים / לאומיים / מגדריים במעורבב. וכיוון שהוזכר, הנה שיר לדוגמה: בחנות הספרים / אילן שיינפלד ---------------------------- נדלקתי על מוכר צעיר, צנום ומסוגף פנים, אבל חייכן, עדין אצבעות, בחנות ספרים אנרכיסטית. בא לי לנשק את שפתיו הדקות, ואת זרועותיו - עד קצות האצבעות. ויתרתי, כדרכי, על החלום, והוצאתי תשוקתי בעלעול בספרי צילום ארוטיים בחנות הספרים ההומוסקסואלית ברובע היהודי של אמשטרדם. שכחתי את זעקות היהודים הנשרפים שעלו באוזני בבית הקפה של המוזיאון ההיסטורי היהודי, שכחתי את שיר העם הנוגה שהעתקתי, ביידיש ובעברית, על פרוחובניק, המלך היהודי - שכחתי גם את סדי העינויים שראיתי במוזאון אפלולי אחר, ואת עונג המין המגוון והמרגיע, מעוצם הגיוון והריבוי, במוזאון המין השכן. שכחתי גם אותנו, אותך ואותי, הייתי מרוכז בהשקטת הזרע, שעלה לי כבר עד האוזניים - ברכישת ספרי תאוריה על אודות המין. עוד לא שדבנו כאן אפילו פעם אחתץ אני סובב בעיר הזאת כמו אדם החש לראשונה את חרותו האנושית. אני רוצה להזדיין אתך עד כלות. אני רוצה לזיין את כל העולם, וגם להרשות לעצמי לעשות זאת. התגלית הכי גדולה שלי כאן היא שהכל מותר. רק אני שם לעצמי מחסומים כדי להצדיק את חרדותי מפני המין. וגם אתה כובל אותי מרצוני. בתוך: אילן שיינפלד / המדריך לתייר, הוצאת שופרא. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |