בתשובה לעדי, 26/02/01 9:48
 |
|
 |
||
|
||||
 |
ראשית, אני מודה באשמת ה"זו דרך אחת לקרוא את העובדות". היה חשוב לי להראות שגם דרך זו קיימת (כרגיל - האמירה המפורשת הופיעה בטיוטה אך נמחקה מהנוסח הסופי). לכן, ולא בכדי, גם לא ציטטתי את לשון החוק, אלא דיברתי על "ההתייחסות" שלו, שהרי אם תעיין שוב בחוק העונשין, תראה שאמנם יש התייחסות, אך *אין* איסור בחוק על כישוף, וזאת (להבנתי) כיוון שמוסכם ומקובל שכישוף הוא בלתי-אפשרי, ואין טעם לאסור את הבלתי-אפשרי. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אם הכוונה היתה רק למנוע קבלת תמורה בעד הכישוף, לא היה צורך בסעיף חוק מיוחד. הסעיף בא לאפשר לשלטון להתערב מקום שהוא חושש שמכשף (או מי שחושב שהוא כזה, או מצליח לגרום לאחרים לחשוב שהוא כזה) יגרום נזק למאמינים פתאים. לולא החשש מפופולריות הכישוף משמעותי, היו מסתפקים בסעיפי חוק אחרים הקיימים לשאר רמאויות. תופעה מעניינת היא, כי אמונתו של אדם שהוא בעל כוחות כישוף לא רק שלא תועיל לו, אלא נחשבת לנסיבה מכבידה בעיני בית המשפט, שאז יש יותר צורך בהתערבות ואכיפה... אני חוזר על ספקותיי לגבי ההתאמה לזכויות הפרט ואוטונומיות של כל אדם לבחור לעצמו דרך חיים, גם דרך טעות. (במאמר מוסגר, מעניין שהחוק מאפשר כישוף לצורך בידורי חדגיש היעדר תמורה בעד מעשה הכישוף. האם המחוקק מגן עלינו מפני תשלומים שונים, או מפני בעיות אחרות הקשורות בכישוף?) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
החוק מייצר את ההבחנה בין ''כישוף'' (שלגבי אפשריותו החוק אינו קובע עמדה, אולם אני מבין ממנו ש''אין דבר כזה'', וזה בעצם מה שהיה חשוב לי להראות מלכתחילה) ובין ''התחזות לכישוף'', ומנסה למנוע מצב בו האחרונה נמכרת לפי ערכו של הראשון. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איני חולק עליך בדבר המיקוד של החוק. מה שטענתי היה רק כי אילו המחוקק האמין שהבעייה היחידה היא ההתחזות - החוק לא היה קיים. הרי התחזות לעשות דבר ש'אין דבר כזה' כדבריך, אינה בעייתית ואין צורך לאסרה, הלא כן? על-מנת לחזור למה שהוא בעיני העיקר, אנקוט עמדה ברורה: על החוק להתבטל, שכן הוא מניח שאין דבר כמו כישוף, אוסר על 'התחזות' לעשות אותו דבר שממילא הניח שאינו קיים, ומעמיד את כל ציבור הלקוחות הפוטנציאלי בחזקת טפשים שיש להגן עליהם. אדם המאמין שיש לו יכולת לשנות סדרי עולם, יש לאפשר לו למכור את מרכולתו. אם יש לקוחות, שיבושם להם, אם אין, שיכשף עבור עצמו בלבד. אם יש מקרים קיצוניים בהם נדרשת התערבות לשמור על הציבור, ניתן לעשות זאת דרך מגוון כלים משפטיים אחרים, זולת הסעיף הספציפי. אם ברצוני לפנות למגדת עתידות, זו זכותי, ואם היא דורשת תשלום על מאמציה, זו זכותה. מדוע לה למדינה להתערב בכך? ואם היא מגינה עלי מפני טפשותי, האין דברים חמורים בהרבה שאדם מן הישוב עושה לעצמו והחוק זונח את הגנתו שם? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש בארץ חוק נגד הונאה. אם מישהו מבטיח לי כישוף אפקטיבי, אז למעט המקרה בו יצליחו המכשף/המכשפה להוכיח את אפקטיביות הכישוף לבית המשפט, הם יורשעו בהונאה. זכור לי שהיה ב"הארץ" מאמר בנושא ובו נאמר שלמעשה אין שום חוק נגד כישוף בארץ, כל עוד ניתן להוכיח את אמיתותו של הכישוף. (ובתנאי שהוא לא נעשה כאיום, שוחד, וכו' שאז זאת עבירה אחרת) ניתן כמובן לשאול, מדוע יש צורך בחוק כנגד הונאה, שמעמיד את כל ציבור הלקוחות בחזקת טיפשים שיש להגן עליהם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
החוק הוא באופיו חוק להגנת הצרכן. הוא דומה לחוקים האוסרים לייחס למוצרי-מזון סגולות רפואיות. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |