|
איני חולק עליך בדבר המיקוד של החוק. מה שטענתי היה רק כי אילו המחוקק האמין שהבעייה היחידה היא ההתחזות - החוק לא היה קיים. הרי התחזות לעשות דבר ש'אין דבר כזה' כדבריך, אינה בעייתית ואין צורך לאסרה, הלא כן? על-מנת לחזור למה שהוא בעיני העיקר, אנקוט עמדה ברורה: על החוק להתבטל, שכן הוא מניח שאין דבר כמו כישוף, אוסר על 'התחזות' לעשות אותו דבר שממילא הניח שאינו קיים, ומעמיד את כל ציבור הלקוחות הפוטנציאלי בחזקת טפשים שיש להגן עליהם. אדם המאמין שיש לו יכולת לשנות סדרי עולם, יש לאפשר לו למכור את מרכולתו. אם יש לקוחות, שיבושם להם, אם אין, שיכשף עבור עצמו בלבד. אם יש מקרים קיצוניים בהם נדרשת התערבות לשמור על הציבור, ניתן לעשות זאת דרך מגוון כלים משפטיים אחרים, זולת הסעיף הספציפי. אם ברצוני לפנות למגדת עתידות, זו זכותי, ואם היא דורשת תשלום על מאמציה, זו זכותה. מדוע לה למדינה להתערב בכך? ואם היא מגינה עלי מפני טפשותי, האין דברים חמורים בהרבה שאדם מן הישוב עושה לעצמו והחוק זונח את הגנתו שם?
|
|