בתשובה לנגה, 06/11/03 2:21
 |
|
 |
||
|
||||
 |
את מעלה על שולחן הדיונים הבחנה בהחלט נכונה, שמשום מה נעלמה מעיני. "אוי, איך לא חשבתי על זה קודם?!"... אכן, הראיות שהבאתי ממחקרי השוואה שנערכו בין מערכות החינוך השונות בתכליתן והמתקיימות אלה לצד אלה בישראל - לא קשורות לטיעון כלל. הסכמנו. את שואלת: "האם החילונים המופרעים יהפכו לבני-תרבות מעצם הכרת המסורת? או שמא עליהם להפוך ליהודים דתיים כדי שישנו דרכיהם?" אין בכוונתי לומר שעל כולנו להתחרד. וכמו שכבר אבחנת נכון, לא באתי להטיף לחזרה בתשובה. אישית (בניגוד לרבים מהמאמינים בתורה משמים), אני מאמין ויודע שאלוהי ישראל חפץ בקיום מצוותיו על-פי בחירה חופשית מודעת מראש של האדם (כפי שנאמר בציווי אקטיבי: "ובחרת בחיים"), ולא באמצעות כפייה מכל סוג שהיא. קרובי משפחתי וכמה מחברי הקרובים, החילונים, יעידו על עמדתי בנידון, שכן הם חילונים על-פי בחירתם שלהם, ושלמען האמת, אף פעם לא ניסיתי להחזירם בתשובה. כך שאני משתדל להיות ליברל ופלורליסט אמיתי ככל שניתן. מה שכן טענתי, אלה הדברים שבעצם הבאתי בשם אומרם, אמנון דנקנר, ואני נאלץ לחזור ולצטט אותם (ואנא, אל תדלגי עליהם): "בעיית פריעת המשמעת ובעיית דלות ההישגים הלימודיים, מקורן באיזה ריק תרבותי מפחיד, המכרסם והולך עשור אחרי עשור במערכת החינוך כשם שהוא מכרסם בחברה כולה. התרבות הישראלית במובנה הרחב מתפקדת כשהיא מנותקת מן השורשים שלה יותר ויותר. אין לה מהיכן שתינוק מסורות, נימוסים, דרכי התנהגות, משמעת עצמית, יחס ללימוד שהם עמוד השדרה של כל תרבות, של כל מערכת חינוך. אין מאיפה, אף שבעצם יש ועוד איך: קיימת המסורת היהודית המפוארת שהצמיחה דור אחרי דור של יודעי ספר, אנשי תרבות, שהפרו את תרבותם והעשירו באורח מזהיר תרבויות אחרות". אובייקטיבית, אני חושב שהוא בהחלט צודק. בנוסף את שואלת האם יש באמתחתי מספר דוגמאות? ככל הידוע לי, דנקנר בעצמו למד בבי"ס (או בתיכון?) דתי בימי נעוריו, כך שהוא אחד שלמד תורה ויודע את ערכה הראוי. ודומה שמיותר לציין שהוא לא-דתי (חרף ההקשבה שלו לציבור של ש"ס, בעקבות מסקנות משפט דרעי וכו'). ככל שהספקתי לקרוא את הספרות שלו (בעיקר את "האיש ללא עצמות"), מדובר בסופר חילוני במוצהר ובעורך ראשי של עיתון חילוני, שבנוסף גם בעל תואר ראשון במשפטים מהגבעה. כך שמדובר באדם מתורבת בעל "גירסא דינקותא". דוגמה של אישיות נוספת שעולה לי כרגע בראש, הוא הסופר הנערץ עלי (מנקודת ראות ספרותית ולא אידיאולוגית), עמוס עוז. בספרו האוטוביוגרפי "סיפור על אהבה וחושך", קראתי שבילדותו למד מספר שנים בבי"ס דתי בירושלים. אהבתו לתנ"ך והתנהגותו התרבותית, לא זקוקים לראיות. וכמובן שאת יכולה לבוא ולטעון, שאולי השפעת הבי"ס הדתי עליו הייתה אפסית וכו', כפי שכבר ניסה לטעון במחטף אחד ממבקרי הספר ב"הארץ". אולם, אם זכרוני אינו מטעני, לפי סיפורו האישי בספר, אהבתו הגדולה לתנ"ך החלה בעקבות שיעוריו של המורה הדתי בבי"ס הנ"ל (שאת שמו איני זוכר כעת ונבצר מזמני לחפור לשם כך בחיבורו עב הכרס). מה גם שעוז היה אחד מתלמידיה המובהקים של המשוררת הדתייה זלדה, והשפעותיה על הלך רוחו התרבותי והספרותי פרוס לכל אורך ספרו האוטוביוגרפי. כמו כן, ככל שידוע לי מכתביה של בתו הבכורה של עמוס עוז, ההיסטוריונית דר' פניה עוז-זלצברגר, היא יכולה להוות דוגמה למופת נוספת בנידון (ראו למשל את מאמרה ב"תרבות וספרות" של "הארץ" מיום 21.2.03). אלה הן הדוגמאות של אישים פעילים ומפורסמים בציבוריות הישראלית, פחות או יותר, שעולות לי כרגע בראש. (רק שאל תבואו ותצעקו חמס: "אל תנכס את עמוס עוז ואת כל האחרים לשורותך" וכד', שכן אין זו כוונתי כלל, כפי שכבר הבהרתי בראשית דברי. אנשי תרבות אלה אינם דתיים, אלא הם אנשי תרבות חילונים מוצהרים "מעצם הכרת המסורת", כהגדרתך.) ואני בטוח שהקוראים ישלפו מאמתחתם אנשים מתורבתים לא-דתיים פעילים ומפורסמים נוספים, שאפשר להצביע על היותם מתורבתים מעצם הכרתם את המסורת היהודית המפוארת. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
לא הבנתי מה אתה אומר. הראת ששני אנשים הם, לטעמך, "אנשים מתורבתים לא-דתיים פעילים ומפורסמים", וגם הראית ששני אלה נחשפו בעברם להכרות עם התנ"ך. מאיפה הגיע ה"מעצם הכרתם את המסורת היהודית המפוארת"? אולי הם מתורבתים ומפורסמים ללא קשר לאותה הכרות? אולי הם מתורבתים ומפורסמים *למרות* אותה הכרות? מה מספרם של המתורבתים והמפורסמים שלא למדו בבי"ס דתי יחסית לאלה שכן למדו? בקיצור, נגה צריכה להסביר לך דבר או שניים על שיטות מחקר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חשבתי שנסתפק בעובדות כהווייתם, אבל אתה מטריח אותי בכל זאת לצטט מהמקורות. אמנון דנקנר מספר את סיפורו המרתק בקובץ מאמרים "אנו היהודים החילונים" (בהוצ' ידיעות אחרונות). לאחר שהוא מספר על מה ולמה הוריו החילונים שלחו אותו ללמוד בבי"ס (ואגב, גם בתיכון) הדתי "מעלה" בעיר מגוריהם ירושלים, דנקנר מספר: "למדתי ליהנות הנאה עצומה מהקִרבה למקורות – על שפתם, על רעיונותיהם ועל קסמם הגדול – ובאותה עת להרגיש יהודי חילוני, הפטור מאמונה וממצוות בצאתו משערי בית-הספר אל חיי משפחתו" (עמ' 81). אלה הן כמובן הרגשות שפעמו בקִרבו בילדותו, תשאל: ומה מצבו נכון להיום? "הרגשתי היום היא שבד בבד עם היותי חילוני גמור, אני מרגיש שאינני נושא בקירבי זיכרון עמום מימי הילדות, אלא משהו חי ומתפתח, משהו שגדל עימי ומשמש אצלי אחד המסננים, קני-המידה וכלי השיפוט הערכיים והאסתטיים. לאותו משהו אני קורא 'יהודי', ולפיכך, אני יכול לקרוא כך גם לעצמי. אין זה עניין של נוסטלגיה, של גרסא דינקותא (וכאן אני טעיתי בהגדרה, מתברר שמדובר בהרבה יותר מזה: – א"פ), של שייר ובדל מימים רחוקים, כי אם דבר שאילו ניטל ממני, היה משנה אותי לחלוטין כאדם מתפתח (מתקדם ומתורבת? – א"פ), ופוגם בהנאה שיש לי בחיי" (עמ' 82). וכעת ברשותך אצטט מספרו של עמוס עוז, "סיפור על אהבה וחושך". בפרק ל"ח (בעמ' 327 ואילך) עוז מספר: "אחרי שסיימתי את כיתה א', עברתי בבת אחת מרשותה הגועשת של מורה-איזבלה רועת החתולים אל בין כפות-ידיה הקרירות והחרישיות של מורה-זלדה-של-כיתה-ב' (...וכמו אור יקרות תכול-אפור אופף את כולה וקורן ומרתק אותי מיד אל מעגלותיו). ... "אני זוכר את עיניה: ערניות וחמות, שומרות סוד, אך לא שמחות, עיניים יהודיות שהיה להן חיתוך קצת טַטַרי. ... היא היתה אהבתי הראשונה: אישה לא נשואה כבת שלושים, מורה-זלדה, גברת שניאורסון (אחייניתו של הרבי מחב"ד המנוח – א"פ). עדיין לא הייתי בן שמונה וכבר היא שטפה את כולי והרעידה בי איזה מֶטְרוֹנוֹם פנימי (מכשיר מדידה של הזמן לקביעת הקצב בִּנגינה וּבזִמרה – א"פ) שעד אז לא זע ומאז עד עכשיו לא חדל". במילים אחרות, הפוריות היצירתית-התרבותית של בכיר הסופרים הישראלים (עמוס עוז), החלה עם היכרותו עם המורה-המשוררת הדתייה (זלדה), שדאגה לחנך וללמד אותו מעט מערכי היהדות. מאיפה אני יודע? עוז מספר לנו על הרפתקאותיו התרבותיות בחודשי חופשת הקיץ ההיא עם המורה זלדה: "היא היתה קוראת באוזני: מעשיות חסידיות, אגדות חז"ל, סיפורים אפלים במקצת על מקובלים קדושים שעלה בידם לצרף צירופים ולחולל מופתים ומעשי נסים. ... על שאלותי היתה משיבה לי תשובות לא צפויות, מוזרות ... או להפך: יש שהיתה מפתיעה אותי דווקא בתשובה לא צפויה ופשוטה אך משביעה כמו לחם שחור. גם הצפוי ביותר יצא אצלה קצת לא צפוי. ואני אהבתי אותה ואני רותקתי אליה מפני שהיה משהו זר ומסעיר, קצת מפחיד, כמעט בכל מה שעשתה ואמרה: ... 'אילמי-נפש', למשל, המופיעים בשירו של ביאליק 'יהיה חלקי עמכם', ובעצם אינם אלא למד-ואו הצדיקים הנסתרים שעליהם העולם עומד. ופעם אחרת קראה לי את שירו של ביאליק על אביו טהור-הנפש שחייו היו מוקפים בזוהמת בית-המרזח אבל הזוהמה והטומאה כלל לא יכלו לגעת בו". (ועוד כהנה וכהנה ראו שם בעמ' 333 ואילך). לימים, נותק הקשר בין המורה-זלדה לילד עמוס, עד שעמוס נעשה לסופר ופִרסם את סיפורו "מיכאל שלי". ביום בהיר עמוס מקבל טלפון מהמורה זלדה, כבר אישה נשואה כדת משה וישראל, והם קובעים ביניהם פגישה בביתה ב"שכונת הבוכרים" בירושלים. וגם בשיחתם שם, ככל הזכור לי, ישנן מספר ראיות להשפעת דמותה והתנהגותה המתורבתת-היוצרת של המשוררת הדתייה זלדה על התנהגותו התרבותית של הסופר החילוני (במוצהר, אגב) עמוס עוז. רק שדומה כי די בראיות שהעליתי על הכתב, כדי להצביע על ההשפעה. (וכבר הערכתי די.) ולא זו בלבד אלא אף זו: אין זהו עניין של כמות ("מה מספרם של המתורבתים והמפורסמים שלא למדו בבי"ס דתי יחסית לאלה שכן למדו?"), אלא עניין של איכות (מהו הטיב והרמה ההתנהגותית המתורבתת של אלה שכן קשרו וקושרים קשר בעבותות של אהבה וברגש של התחברות לשרשרת ההיסטורית שלנו, יוצרים בתוכה ומחוצה לה עולם של תרבות לשמה?). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עם כל הכבוד לדנקנר, חוויותיו ורגשותיו לא מחייבים פה אף אחד. אותו דבר לגבי עמוס עוז. ובקשר למה זה מטרונום, תן קצת קרדיט, מר פז. רוב האנשים פה מנגנים על כלי מוסיקלי אחד לפחות. אתה לא צריך להגיד כל מלה לאט וברור ועם ניקוד. אוקיי? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חייב להודות שלא היה לי מושג מה זה מטרונום | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה אתה חייב להודות? מישהו עומד עם אקדח לרקה שלך? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
על כל שני אנשים מתורבתים שמכירים את התרבות היהודית, תמצא עשרה אנשים לא מתורבתים שמכירים את התרבות היהודית, ומאה אנשים תרבותיים שלא מכירים את התרבות היהודית. המסקנה מכך היא לא ש"הכרת התרבות היהודית --> אדם תרבותי" ולא ש"אי הכרת התרבות היהודית --> אדם תרבותי" ולא ש"הכרת התרבות היהודית --> אדם לא תרבותי" ואפילו לא ש"אי הכרת התרבות היהודית --> אדם לא תרבותי". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בדיוק. וכפי שכתבו כאן כבר קודם, מול עמוס עוז או אמנון דנקנר אפשר להציב עשרות סופרים ישראלים או זרים בני-תרבות שלא התחנכו על ברכי המחשבה התורנית. כיוון שהצעת הצעה בעלת השפעה על מדיניות החינוך בארץ, הרי שלפני שמאמצים אותה ע''ס מאמר אחד שכתב עורך עיתון, או ע''ס זכרונותיו של אחר מימי ילדותו בירושלים, יש להביט לשורשו של עניין. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |