 |
חשבתי שנסתפק בעובדות כהווייתם, אבל אתה מטריח אותי בכל זאת לצטט מהמקורות.
אמנון דנקנר מספר את סיפורו המרתק בקובץ מאמרים "אנו היהודים החילונים" (בהוצ' ידיעות אחרונות). לאחר שהוא מספר על מה ולמה הוריו החילונים שלחו אותו ללמוד בבי"ס (ואגב, גם בתיכון) הדתי "מעלה" בעיר מגוריהם ירושלים, דנקנר מספר: "למדתי ליהנות הנאה עצומה מהקִרבה למקורות – על שפתם, על רעיונותיהם ועל קסמם הגדול – ובאותה עת להרגיש יהודי חילוני, הפטור מאמונה וממצוות בצאתו משערי בית-הספר אל חיי משפחתו" (עמ' 81).
אלה הן כמובן הרגשות שפעמו בקִרבו בילדותו, תשאל: ומה מצבו נכון להיום? "הרגשתי היום היא שבד בבד עם היותי חילוני גמור, אני מרגיש שאינני נושא בקירבי זיכרון עמום מימי הילדות, אלא משהו חי ומתפתח, משהו שגדל עימי ומשמש אצלי אחד המסננים, קני-המידה וכלי השיפוט הערכיים והאסתטיים. לאותו משהו אני קורא 'יהודי', ולפיכך, אני יכול לקרוא כך גם לעצמי. אין זה עניין של נוסטלגיה, של גרסא דינקותא (וכאן אני טעיתי בהגדרה, מתברר שמדובר בהרבה יותר מזה: – א"פ), של שייר ובדל מימים רחוקים, כי אם דבר שאילו ניטל ממני, היה משנה אותי לחלוטין כאדם מתפתח (מתקדם ומתורבת? – א"פ), ופוגם בהנאה שיש לי בחיי" (עמ' 82).
וכעת ברשותך אצטט מספרו של עמוס עוז, "סיפור על אהבה וחושך". בפרק ל"ח (בעמ' 327 ואילך) עוז מספר: "אחרי שסיימתי את כיתה א', עברתי בבת אחת מרשותה הגועשת של מורה-איזבלה רועת החתולים אל בין כפות-ידיה הקרירות והחרישיות של מורה-זלדה-של-כיתה-ב' (...וכמו אור יקרות תכול-אפור אופף את כולה וקורן ומרתק אותי מיד אל מעגלותיו).
... "אני זוכר את עיניה: ערניות וחמות, שומרות סוד, אך לא שמחות, עיניים יהודיות שהיה להן חיתוך קצת טַטַרי. ... היא היתה אהבתי הראשונה: אישה לא נשואה כבת שלושים, מורה-זלדה, גברת שניאורסון (אחייניתו של הרבי מחב"ד המנוח – א"פ). עדיין לא הייתי בן שמונה וכבר היא שטפה את כולי והרעידה בי איזה מֶטְרוֹנוֹם פנימי (מכשיר מדידה של הזמן לקביעת הקצב בִּנגינה וּבזִמרה – א"פ) שעד אז לא זע ומאז עד עכשיו לא חדל".
במילים אחרות, הפוריות היצירתית-התרבותית של בכיר הסופרים הישראלים (עמוס עוז), החלה עם היכרותו עם המורה-המשוררת הדתייה (זלדה), שדאגה לחנך וללמד אותו מעט מערכי היהדות. מאיפה אני יודע? עוז מספר לנו על הרפתקאותיו התרבותיות בחודשי חופשת הקיץ ההיא עם המורה זלדה: "היא היתה קוראת באוזני: מעשיות חסידיות, אגדות חז"ל, סיפורים אפלים במקצת על מקובלים קדושים שעלה בידם לצרף צירופים ולחולל מופתים ומעשי נסים. ... על שאלותי היתה משיבה לי תשובות לא צפויות, מוזרות ... או להפך: יש שהיתה מפתיעה אותי דווקא בתשובה לא צפויה ופשוטה אך משביעה כמו לחם שחור. גם הצפוי ביותר יצא אצלה קצת לא צפוי. ואני אהבתי אותה ואני רותקתי אליה מפני שהיה משהו זר ומסעיר, קצת מפחיד, כמעט בכל מה שעשתה ואמרה: ... 'אילמי-נפש', למשל, המופיעים בשירו של ביאליק 'יהיה חלקי עמכם', ובעצם אינם אלא למד-ואו הצדיקים הנסתרים שעליהם העולם עומד. ופעם אחרת קראה לי את שירו של ביאליק על אביו טהור-הנפש שחייו היו מוקפים בזוהמת בית-המרזח אבל הזוהמה והטומאה כלל לא יכלו לגעת בו". (ועוד כהנה וכהנה ראו שם בעמ' 333 ואילך).
לימים, נותק הקשר בין המורה-זלדה לילד עמוס, עד שעמוס נעשה לסופר ופִרסם את סיפורו "מיכאל שלי". ביום בהיר עמוס מקבל טלפון מהמורה זלדה, כבר אישה נשואה כדת משה וישראל, והם קובעים ביניהם פגישה בביתה ב"שכונת הבוכרים" בירושלים. וגם בשיחתם שם, ככל הזכור לי, ישנן מספר ראיות להשפעת דמותה והתנהגותה המתורבתת-היוצרת של המשוררת הדתייה זלדה על התנהגותו התרבותית של הסופר החילוני (במוצהר, אגב) עמוס עוז. רק שדומה כי די בראיות שהעליתי על הכתב, כדי להצביע על ההשפעה. (וכבר הערכתי די.)
ולא זו בלבד אלא אף זו: אין זהו עניין של כמות ("מה מספרם של המתורבתים והמפורסמים שלא למדו בבי"ס דתי יחסית לאלה שכן למדו?"), אלא עניין של איכות (מהו הטיב והרמה ההתנהגותית המתורבתת של אלה שכן קשרו וקושרים קשר בעבותות של אהבה וברגש של התחברות לשרשרת ההיסטורית שלנו, יוצרים בתוכה ומחוצה לה עולם של תרבות לשמה?).
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש