בתשובה לחמוטל ירון, 12/10/03 15:21
 |
|
 |
||
|
||||
 |
ברמה הכלכלית ניתן לדבר על מדינת רווחה (אחריות של המדינה לאזרחיה), או להגיד שכל אדם אחראי לעצמו, עם היכולת הכלכלית שלו, היוזמה שלו, והמזל שלו. אפשר גם לדבר על סוג כלשהו של ביטוח (ביטוח לאומי או ביטוח פרטי). כל אלו עניינים של כסף, והבחירה בדרך זו או אחרת נעוצה יותר מהכל באמונות. אחד מאמין בפרדיגמה הסוציאליסטית, אחר בזו הקפיטליסטית. אין "נכון" מוחלט, זה עניין של אמונה בצדקת הדרך. אבל זה לא רק כסף ומשאבים ואיך שמחלקים אותם. חלוקה של משאבים היא מכח ההגדרה בעייתית, מכיון שמשאבים הם דבר מוגבל (אחרת לא מתייחסים אליהם כאל משאב). וכשיש כמות מוגבלת ממשהו, נתינה במקום אחד, באה על חשבון מקום אחר. יש כאן עניין חברתי. והעניין החברתי הזה, הוא לא משאב מוגבל. הרף החברתי יכול לעלות ולשפר את האיכות לכולם. WIN-WIN קוראים לזה בשיווקית. כאשר ילד שונה משולב בכיתה רגילה הוא יוצא נשכר. לא פחות חשוב, הילדים שסביבו, אלה "הנורמלים" יוצאים נשכרים לא פחות. הם לומדים לקבל את השונה. הם לומדים להתאפק. הם לומדים לחכות יותר זמן כדי לתת לאדם אחר להביע את עצמו. הם לומדים אחריות חברתית. כאשר הילדים בשכונה משתפים ילד שונה במשחק כדורגל. גם אם הוא יותר מבוגר מהם. גם אם הוא פחות מוכשר. גם אם הוא רק עומד בשער באופן סמלי. הם יוצאים נשכרים, נשכרים מאד. הם חיים עם השונה. הם נחשפים לקשיים כדבר שקיים וכדבר טבעי. הם גדלים להיות בני אדם טובים יותר. כשהשליח מהמכולת מגיע, והוא נראה קצת שונה. והוא מדבר אחרת. ויש לו את המוזרויות שלו (למי אין?). מי שפותח לו את הדלת, ומשאיר את הדלת פתוחה קצת יותר זמן, יוצא נשכר. לא פחות מהשליח עצמו שמרגיש שהוא משתלב בחברה. אני רוצה שילדי יראו מולם את השונה כל הזמן. בגן, בבית הספר, בשכונה. אני חושב שזה לא רק אינטרס של אמא שחורקת שיניים ומארגנת חוג על חשבונה לילדה החריג ומזמינה את ילדי השכונה להצטרף בחינם כדי שתהיה לו אינטרקציה חברתית. זה אינטרס לא פחות ברור של הורי הילדים המשתתפים. אסור שהורים לילדים "נורמלים" יתנגדו ליוזמות חינוכיות לשילוב בבית הספר. אסור שירתעו מלאפשר לילדים לשחק עם ילד בשכונה. אסור להם לעקם שפתיים מול השליח במכולת. בכך הם עושים עוול לילדיהם הם. ילדים לא צריכים לגדול בסביבה מוגנת כאתרוגים. הם צריכים להיחשף לחברה אמיתית. כדי שיגדלו אנשים טובים יותר. כדי שיהיו נערים פתוחים יותר. כדי שיגדלו אנשים שלמים יותר. האחריות הזאת היא לא של הממשלה ולא של ארגונים. זו אחריות הורית שכל אחד ואחד מאיתנו יכול לקחת על עצמו. לאו דווקא עבור ילדים של אחרים ועבור אנשים בעלי קשיים באוכלוסיה, אלא עבור ילדיו שלו. כולם, כולם יצאו ממנה נשכרים. בחברה כזאת, כך אני מאמין (כסף, כאמור, זה כבר עניין של אמונה) ימצאו המשאבים לדאוג לשונה, גם ללא התמיכה המשפחתית. פשוט מכיון שהשונה ייתפס כחלק מהחברה. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסכימה לחלוטין עם מה שכתבת. בכיתה של אחת מבנותי שולבו שתי ילדות חריגות. אחת חרשת, ושניה בעלת פיגור קל. אני חושבת שכולם יצאו נשכרים מזה. גם במקום עבודתי יש "צוות מיחזור" שמורכב מנערים ונערות חריגים והם תוספת רעננה (הם עליזים מאוד בדרך כלל) וטבעית לנוף, והתגובות אליהם אוהדות וסבלניות. אני חושבת שחלק גדול מהציבור בישראל יכול לספוג אל תוכו, ולתמוך באנשים חריגים, ואפשר אפילו לנסות להפוך אותם לתורמים ומועילים לחברה ברמה זו אחרת. רציתי להתייחס לנקודה נוספת בהקשר הזה. ביום שלאחר הרצח וההתאבדות, שמעתי ברדיו ראיון קורע לב של אם לילד אוטיסט, שתארה את חרדותיה ממה שיקרה אתו לאחר מותה. אמנם יש לה שני ילדים אחרים,אולם היא חזרה ואמרה: "אני לא מוכנה להפיל עליהם את הבן שלי, הם לא אשמים שנולד להם אח אוטיסט, אני אמא שלו, אני ילדתי אותו, אבל הם לא צריכים להרוס את חייהם". זה איכשהו צרם לי. ראשית משום שזה לא עניין של "אשמה". לידת אדם מוגבל או בעייתי זה דבר שקורה וצריך להתמודד עם זה. מי שקרוב-יותר ומי שרחוק-פחות, אבל זה לא שייך לאשמה. דבר שני- לדעתי ההגנה על הילדים האחרים, ועל שאר המשפחה מהנטל אינה דבר חכם. אם הגישה מלכתחילה היתה שכל אחד מטה שכם ועושה את שהוא יכול, יתכן שהפחד מהעתיד היה קטן יותר בלי שהם יחושו שנופל עליהם עול נורא. ההתייחסות לכל זה כאילו זו הבעיה הפרטית שלי (אשמתי?) ולכן רק אני חייב להתמודד אתה, משדרת שזה עול נורא, ושכדאי להתרחק מזה. עדיף היה לדעתי שהמחשבה תהיה זה בעיה כלל חברתית- אני הכי קרוב לעניין, ואני נושא בעיקר הנטל, אולם כולם צריכים להיות שותפים למאמץ. כמו רבים כאן אתוודה וידוי אישי- אם כי ברוך ה' עם סוף טוב: בהריון האחרון הייתי כבר בת 44, ובאופן טבעי חששתי מבעיות גנטיות אצל העובר. בעלי ואני דנו בעניין והגענו למסקנה שאנו לא רוצים לעשות בדיקת מי שפיר, משום שגם אם נגלה שיש לעובר תסמונת דאון לא נעשה הפלה, אלא נקח את זה על עצמנו. כאשר דברתי על זה בבית (במיוחד שהיו כמה סימנים קטנים שהגבירו את הסיכוי לבעיה גנטית), והילדים שאלו בעניין, הסברתי שאני חשה שאנו משפחה מספיק חזקה שאם דבר כזה יקרה לנו, נוכל להתמודד אתו. לי ולהם היה ברור שאם חס וחלילה תהיה בעיה, על אף שבוודאי אבא ואני נהיה האחראים הראשיים לטפול בעניין, כולם יהיו שותפים. לשמחתנו נולד לנו תינוק בריא ויפה, ואני מתפללת שימשיך להתפתח יפה וישמח את כולנו תמיד, כפי שהוא משמח אותנו עכשיו. אבל מבחינתי, חלק לא קטן מהיכולת שלי להתמודד עם הפחדים של ההריון והלידה נבע מהמחשבה שיש לי משפחה רחבה שיכולה לתמוך בי בכל מה שיהיה. כמובן יש מי שישאל באיזו זכות אני "מפילה" דבר כזה על ילדי. ויחשוב שזה לא בסדר מצידי. אבל אני מרגישה שיש עניינים שזו לא הפריוילגיה של הילדים לקבוע, אלא הם מקבלים את המציאות שהוריהם מכוונים, כנתון, ואם חו"ח מגיע למשפחה ילד פגוע, זה לא רלוונטי מבחינתם למה ואיך, ברור שלכולם יהיה חלק בטיפול בו, והדאגה לטובתו אינה רק נחלת האבא והאמא, אלא של כולם. בהרחבה מסויימת של הדוגמא האישית, אפשר לומר שלדעתי היחס הנכון הוא שלילדים החריגים אחראית כל החברה כולה, ולא רק הוריהם הפרטיים. כל אחד צריך להרגיש מחוייב להשתתף בתמיכה והקליטה שלהם בחברה הנורמלית. אם זו תהיה האווירה החברתית (ולדעתי הרוב בארץ סובלני לעניין), זה יקל מאוד על המשפחות, וימנע את הטרגדיות הגלויות והסמויות הללו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני שמעתי את אותו הראיון. והבנתי מאוד ללב אותה אם. לא כל משפחה יכולה לשאת בנטל. ההורים מחויבים יותר לטיפול בילד החריג, לעתים תוך מחיקה מוחלטת של החיים שלהם. אבל ההחלטה להפיל תיק כזה על ילדיהם האחרים היא לא קלה, ולעתים בלתי אפשרית. יותר מזה, אני לא בטוח שהיא תמיד מוסרית. הורה יכול להחליט להקדיש את חייו למען ילדו החריג. האם הוא רשאי לבקש אותו הדבר מילדיו? לוותר על חיים משלהם? קל לומר שמדובר רק בעניין של גישה, אבל ילד חריג הוא "תיק" אמיתי, גם בגישה התומכת ביותר, המקבלת ביותר, גם שמתייחסים לבעיה לא כאל נטל בחיי היום יום, גידולו של ילד חריג הוא נטל - נפשי, כלכלי, פיזי. נטל. באופן כללי באמת נראה כי הדאגה האמיתית של ההורים היא מה יהיה לאחר מותם. והדאגה הזו נראית לי מוצדקת מאוד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין ספק שגידול של ילד חריג הוא נטל. יכול להיות שמפני שאין לי היכרות עם החוויה הזאת מכלי ראשון, ברוך ה', הגישה שלי לנושא קלילה מהנכון, אולם בכל זאת, נראה לי שפיזור חלק מהנטל על המשפחה הקרובה הוא חיוני להמשך חיים נורמלים של כולם. אני חושבת שגם ההורים לילד החריג אינם צריכים למחוק את חייהם. הם לא אשמים בבעיה של הילד, וזה שבמקרה זה קרה אצלם, לא מצדיק שהגישה החברתית הסביבתית תהיה שצפוי שהם ימחקו את חייהם בגלל כובד האחריות. אנשים שקרובים לילד חריג, צריכים כולם להטות שכם ולעזור בעניין. כך הנטל לא יהיה כבד מנשוא לאף אחד. במילה "קרובים" איני מתכוונת רק לקרובים קרבת דם, אלא גם לשכנים בבנין, החברים בחצר, התלמידים הנורמלים בכיתה, המורים, בעל המכולת שיעסיק אותו, והקליינטים שיקבלו את הסחורה קצת יותר לאט. כמו שצפוי ורצוי שאשה עם תינוק ועגלה כבדים תזכה לעזרה כאשר היא עולה לאוטובוס, כך צריך להיות שהורה לילד חריג יזכה ליד תומכת, ומוכנות לשאת במקצת הנטל מכל מי שבסביבה, בין אם לאינטראקציה ארוכה במקרה של קרוב משפחה, ובין אם לאינטראקציה קצרה כמו שכן או חבר לכיתה. נכון שלא בכל מקרה מה שאני כותבת כאן אפשרי, אבל במקרים רבים זה כן. אפילו במקרים הקשים, מעט עזרה משדרת להורים "אתם לא לבד, זה לא רק הבעיה שלכם, זה מוצדק שתקבלו עזרה מכל מי שיכול לתת אותה". אם האווירה הכללית תהיה כזאת, גם היד שתקצץ בתקציבים לילדים כאלה תהסס יותר, משום שזו לא תתפס כבעיה של אנשים פרטיים ש"מנצלים" את משאבי הכלל, אלא בעיה של כלל החברה. כמו שהגנה מגנבים זו בעיה של כלל החברה, ולא של מישהו ספציפי שגנבו לו. וכו'. כשם שאדם נהנה לחיות בסביבה תרבותית הגונה נאורה ועם כשרונות התורמים לחברה, והוא מרגיש שזו "זכותו הטבעית", הגיוני שהוא יהיה מחוייב לדאוג לטובתה של סביבתו. זו "חובתו הטבעית". צריך לשבור את המשוואה: ילד חריג= מחיקת החיים של ההורים שלו. את זה אפשר לעשות על ידי נשיאה בעול אתם של כל הסביבה. את האווירה הסביבתית הזאת אפשר להשיג על ידי חינוך מקטנות, ויצירת אווירה תומכת לכך על ידי תקשורת ומודעות ציבורית. לדעתי הבסיס הנפשי לסולידריות חברתית מהסוג הזה קיים באופן טבעי בחברה שלנו, צריך רק לנגב ממנו את האבק ולהבליט את החשיבות של זה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בבריטניה מתבצע תהליך של שילוב ילדים מוגבלים במערכת החינוך ה"רגילה". התוצאות יותר ממניחות את הדעת והם אף מביאים בחשבון את היתרונות שיכולה להפיק החברה משילוב ילדים הסובלים מבעיות נפשיות או ניאורולוגיות במוסדות בהם לומדים ילדים "רגילים". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא רק בבריטניה. למעשה, זו תנועה די רחבה של הורים -- במיוחד כאלו שהתארגנו בצורה טובה, כפי שקורה בארצות הברית -- המפעילים לחץ לשלב ילדים, כולל כאלו הסובלים מבעיות קשות מאוד, בתוך המערכת הלימודית הרגילה. זו מעין תגובת-נגד לנטייה החזקה מאוד שהייתה במערכת החינוך להוציא ילדים ''מיוחדים'' מהמערכת הרגילה ולהעביר אותם לבתי ספר מיוחדים או לכיתות ''לחריגים.'' כפי שהסתבר -- וכל מי שבנו, אחיו, אחותו, בתו שהו באחד המוסדות הללו -- קידומם של הילדים אינו עומד בדיוק בראש סדר העדיפויות. למעשה, המוסדות המיוחדים עסוקים בהבטחת הישארותו של הילד בתוך המוסד ואינם עושים אפילו מאמץ נומינלי להשיב אותו למסגרת רגילה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דווקא בדוגמא שאני הבאתי מדובר בהתארגנות רשמית ממסדית הכוללת בעיקר תקציבים מרשימים על מנת להתאים את סביבת המוסד החינוכי למוגבלויות של הילדים. התכנית מורכבת מכמה שלבים אשר יימשכו מספר שנים ונראה על פי התוצאות עד כה שבמקרה הזה הממסד גם מנסה לממש את הצהרותיו. לא מדובר בהתארגנות הורים אף על פי שאני מניח כי התארגנויות מסוג זה ולחץ מסויים בעבר הביאו את הממסד לנקוט בצעד זה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בוודאי שמדובר בהתארגנות הורים. איך אתה חושב שההתארגנות הרשמית הגיעה לידי מימוש? רק לחץ. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא חושב שכל נקודה שולית ככל שתהיה אמורה להתפתח לוויכוח. ברור שהתכנית הרשמית הרחבה אשר מתגלגלת בבריטניה היא תוצאה של צורך העולה מסקטור מסויים באוכלוסיה. מה שלך ברור משום מה שכל יום יוצאת מדינה מערבית בתכנית יקרה על מנת לרצות אזרחים שלאו דווקא מאוגדים תחת תנועה פוליטית אחת ומהווים כח אלקטורלי. סתם לדוגמא אתה יכול לקחת מדינה מערבית כביכול השוכנת לחופי הים התיכון שלא בדיוק משקיעה במי שלא מחזיק קבלני קולות במספר נאות. אני מצאתי בתכנית הבריטית מקרה נדיר של שלטון המוכן להשקיע ב''סתם'' אזרחים ואפילו עושה זאת בצורה מקצועית המניבה פירות ממנה נהנים כולם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קודם כל ברכות על התמימות הנוגעת ללב שהצלחת לשמר. זו מעלה גדולה ואני לא אומר זאת בציניות. שנית, אתה טועה בהבנת הדברים כשאתה סבור שמדובר ב''תוכנית יקרה''. למעשה, כל תלמיד במערכת ''הרגילה'' -- יהיו צרכיו מיוחדים כאשר יהיו, זול פי כמה מתלמיד במערכת ה''מיוחדת''. מכיוון שכך, להלכה התוכנית הזו אמורה לעלות במאמץ חשיבתי, אך כסף היא דווקא תחסוך, והרבה. רק שלא סתם כתבתי ''להלכה.'' במקרים רבים -- ובארצות הברית הדבר בולט מאוד -- החסכון הוא תיאורטי, כיוון שלצד שילוב ילדים במערכת הרגילה אין שום שינוי במערכת ה''מיוחדת'' המקבילה, הממשיכה להתקיים כמימים ימימה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יפאן יכולה להיות דוגמה לכך שמשאבים כלכליים הם דווקא כן המפתח לביסוס הגישה הסוציאלית וקביעת סדרי עדיפות המאירים פניהם לחלשים. עד סוף המאה ה19 היה נפוץ ביפן מנהג מפלצתי הנקרא בעגה המקומית UBASTE YAMA שבתרגום חופשי אפשר לקרוא לו 'להשאיר בהר'. כאשר הסבא או הסבתא הגיעו למצב בו הנטל על המשפחה היה גדול מידי הם היו נלקחים לטיול באחד ההרים מסביב לכפר וננטשים שם. גם על ילדים נכים או מוגבלים מנהג זה לא פסח. יש לזכור שיפן היתה אז מדינה נחשלת, עניה ורעבה. היום המצב שונה בתכלית. הגישה החברתית והממסדית כלפי הקבוצות החלשות היא ברמת שיא וניתנת להשוואה מול מדינות צפון אירופה. החינוך לתמיכה בקשישים וחלשים מתחיל בגיל צעיר מאוד ונראה שכולם מעורבים בכך בצורה זו או אחרת. יש כאן כל כך הרבה אירועים ומוסדות המוקדשים לציבור החלש ואין לי ספק שהתקציבים שהממסד יכול להשקיע בנושא הם שיוצרים את הדחיפה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא יכולתי להגיד את זה יותר יפה ממך. כשהערך קיים גם הכסף יימצא,ואפילו נזדקק פחות ממנו על מנת להרגיש מוגנים . בעצם המשפט הזה הוא הרווח המשמעותי ביותר מהדיון שמתקיים פה. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |