 |
|
 |
||
|
||||
 |
כשבני זוג נמצאים ביחד הרבה זמן, תחושת ההתאהבות דועכת. זה הגיוני - התאים מסתגלים לבפ"נ, והאדם חדל מלהרגיש את ההתאהבות, וחוזר להרגיש רגיל. עם הפרידה - הרמות יורדות, קצב הירי של התאים יורד, ואתה חש שברון לב - גם את זה הסברת במאמר. מה שאני לא מבין זה איך אנשים מתאהבים מחדש תוך זמן קצר? הרי גם אם עכשיו אני מאוהב שוב, התאים שלי כבר הסתגלו לטרנסמיטור, וזה עדיין לא השתנה (אחרת לא הייתי מרגיש שברון לב). כך שלכל היותר, אני אמור להרגיש רגיל, לא מאוהב. לא ככה? |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני מניחה שבמצב התאהבות אנחנו עושים "תיקון בעודף". עם הפרידה ותחושת שברון הלב, המוח מתאווה לעוד בפ"נ, ותהליך ההתאהבות גורם להפרשה של יותר בפ"נ ממה שדרוש כדי לספק את התאים. מכל מקום, במאמר התייחסתי לאנשים שנוטים "לצרוך" מערכות יחסים חדשות בצורה סדרתית, זאת אומרת לשבור את מערכת היחסים מיד כאשר אספקת הבפ"נ לא מספקת. יש אנשים הסובלים מ- Reward Deficiency Syndrome. האנשים האלה ייטו יותר להתנהגויות בעלי אופי התמכרותי, בין היתר לאהבה (למערכות יחסים). סביר שהאנשים הללו רגישים יותר לצורך בנוירוטרנסמיטורים מסוימים (לא רק בפ"נ). שינויים בגנים הקשורים בנוירוטרנסמיטורים אלה נמצאו קשורים בסינדרום. (קצת על הסינדרום, כאן: |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |