בתשובה ליהונתן אורן, 28/08/03 11:26
 |
|
 |
||
|
||||
 |
יש בזה שילוב של כמה דברים: האמירות המיוחסות לאלוהים מרגיזות, פלוס הצביעות בלומר "טוב, קטונתי מלהבין" כשלמעשה אלוהי אחר אין לפרשן הסבר טוב, פלוס השחצנות הנרמזת מיכולתו של הפרשן לפענח נסתרות, פלוס ההגיון המעוקם והסלקטיבי שלרוב נלווה לפרשנויות, פלוס חוסר היכולת המוחלט (כמעט תמיד) לטעון נגד הפרשנות, ובטח עוד כמה דברים שאני מרגיש אך קשה לי לתאר. אוה, וגם: המשא ההיסטורי הכבד של מעשי-נבלה שנעשו בידי יודעי-כוונת-אלוה מטעם עצמם. לא שלא נעשו זוועות גם בלי זה, אבל נראה לי שלאמונה דתית נחרצת יש משקל לא קטן בפרקים המכוערים של ההיסטוריה. וכן, יש מן הסתם חוסר-צדק מסויים בכך שאני מפיל את המשא הזה על כל שוטה שחושב שהוא יודע למה נהרגו ילדים בצומת הבונים. אני נוטה להתכעס גם כשהמסקנה הפרשנית עצמה איננה מרגיזה, ומכאן שלדברים האחרים שציינתי יש משקל לא מבוטל. ומצד שני, לא *רק* מפרשי-אלוה מרגיזים אותי, אבל הם בהחלט מצטיינים בזה, כנראה בשל השילוב הקטלני של מידות שאינני סובל. ולא, אני לא מאמין שיש דבר-אלוהים שהם מעוותים. אבל זה לא בהכרח קשור; אני סבור שגם מאמינים נבונים לא יכולים לסבול פרשנויות למעשי-האל וכוונותיו. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני מכיר את ההרגשה. גם אני לא מצליח לחמוק ממנה בד''כ. רק שנדמה לי שהיא נובעת מתפיסה לא-נכונה שלנו את האמירות, שנוצרת בגלל בחינה שלהן בכלים לא-מתאימים. אמירות מסוג זה מבוססות על חשיבה מיתית, לא-מושגית, וככאלה אינן מנסות לעמוד בקריטריונים של היגיון מודרני. גם המטרה שלהן אינה בדיוק ''הסבר למציאות'' כפי שאנו תופסים אותן, אלא ערבוב של הסבר כזה, יחד עם חיווי אמוציונאלי וצידוק-הדין. בכל מקרה, אני חושב שיש להן ''שיטה'' פנימית, ששונה מההיגיון, ושהן נתונות לשינויים (אם כי לא באמצעות טיעונים, זה ערבוב מין בשאינו מינו). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראשית אנסה לסייג קצת את דבריך. במקרים מסויימים תחושתי היא שהפרשן לא פועל מתוך חשיבה מיתית או אמונה אמיתית כלשהי בדברי עצמו, אלא מתוך אופורטוניזם צבוע גרידא. זה לדעתי המצב עם חלק מהמטיפים הנוצריים וחלק מהפוליטיקאים בארץ, למשל. אבל אני מסכים שהללו אינם נושא מעניין לדיון. לגבי הפרשנים ה-"כנים", המונעים מכוחה של חשיבה מיתית ולא-מושגית1, הקושי שלי הוא כזה: אינני יכול לדמיין תהליך רגשי או אפילו מסגרת מוסרית שיוביל אותי מנקודת המוצא: "אלו טענות אמוציונאליות שלא מנסות לעמוד בקריטריונים של היגיון מודרני" אל הנקודה שאליה נדמה לי שאתה מנסה לחתור, שבה אני גובר על או מדכא את הרגשות השליליים והרצון להפריך את הפרשנות הכל-כך פסולה בעיני. האם כוונתך דומה למצב שבו איננו כועסים על תינוק שאינו מבין את מעשיו? 1 אני מודה שאינני מבין מהי "חשיבה לא-מושגית". זה מונח מקובל? אפשר איכשהוא להסביר אותו? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1 אני יודע מעט מאוד על הנושא. בעיקרון, חשיבה מיתית, כמו גם חשיבה באמצעות מושגים מופשטים, היא כלי מחשבתי שמשמש את התרבות לחרוג אל מעבר ל"כאן ולעכשיו" של מקרה פרטי נתון. רק שבשעה שמושגים מופשטים הם "המצאה", המיתוס הוא אופן ביטוי של רעיונות כלליים במונחים של הקונקרטי והפרטי. הוא "ביטוי של ממשויות בלתי-נראות במונחים של תופעות נראות". יש לו כל מיני מאפיינים, כמו האנשה, אנלוגיות, מטאמורפוזה (קשר סיבתי שלא דרך אנליזה: בלי בידוד אספקט מסוים שהוא המשפיע, אלא א' שהופך ישירות ל-ב'), מבנה של חזרה ועוד. באמת עדיף שיעבור כאן אנתרופולוג בסביבה מאשר שאני אקשקש. לכאורה, אם אתה מקבל את הרעיון שאותן אמירות הן פשוט סוג אחר של חשיבה, ואם (כעדותך) המסקנות כשלעצמן לא בהכרח מרגיזות אותך, הסיבות שנתת להתעוררות רגשות שליליים אינן תקפות. אנשים מסוימים פשוט חושבים בצורה אחרת ממך. אתה יכול לחשוב שדרכך עדיפה, אבל קיום דרכים שונות לא צריך להוציא אותך מהכלים. אני מאוד לא אוהב את ההשוואה לתינוק שלא מבין את מעשיו. במחשבה שנייה (כשאני חושב למה דברים כאלה מרגיזים אותי), הדיון קצת לא הוגן מצדי. אולי הוא דורש אינטרוספקציה שאין לך עניין לבצע כאן. כך שמבחינתי תתעלם מתגובה זאת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סליחה עם עצבנתי בעניין התינוק - ניסיתי רק להבין, לא לטעון משהו ובטח לא להאשים. למה הדיון לא הוגן? אין לי שום דבר נגד אינטרוספקציות, ואם אגיע לגבול של מוכנותי לחשוף, אגיד. ולגבי הטיעון שלך בפסקה השנייה: אני מבין ומקבל אותו. אבל אם מעורבים אלמנטים שחצניים, מתנשאים, עצלים (עצלות מחשבתית) ואולי עוד אחרים, כנראה שאמשיך לצאת מכלי. לצאת מהכלים זה באופן כללי אקט שלילי, ואני באמת מתמקד כאן בסיטואציה לא אהובה עלי, אבל זה מעניין גם אותי (ואותך? כנראה שלא אף-אחד אחר...) האמת, עלתה בדעתי תאוריה העשויה להסביר את רגישותי היתרה לטיעונים לא-לוגיים (בעיני), שאכן יהיה קצת אקסהיביציוניסטי לדון בה כאן. אפשר לצאת שנייה מהחדר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המשפט האחרון שכתבת "רגישות יתרה לטיעונים לא-לוגיים" קפץ לי כי הוא הזכיר לי משהו שקראתי אצל בואוסמה (זה מדיון 1539). הספר לא נמצא לפני כך שאני לא זוכר בדיוק את ההקשר. בכל אופן, הוא כתב על "השגיאה הלא-לוגית" ושאל מיד האם יש גם "אמת לא-לוגית" וענה על זה בחיוב. מכיון שרוב העיסוק שלו הוא בשפה, אז אני רק יכול לנחש שהוא אולי התכוון לזה שהשפה איננה מכשיר לוגי, אך עדיין אנחנו מסוגלים לבטא בה דברים המתפרשים על ידינו כאמיתות מסוימות. מה זה קשור? לא יודע. סתם תחבתי אף. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קשור, קשור. אולי. קשה לי לנחש למה התכוון בואוסמה, אבל קורה לרוב שהשפה (שלי) לא מספקת כדי לבאר טיעונים לוגיים. אבל ככה זה, שפה זה דבר יפה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אנחנו נכנסים אולי לרקורסיה :-) "שפה זה דבר יפה" כמו "ציור זה דבר יפה"? (אבל, אל תתן לי להסיט אותך מהשיחה עם יהונתן שהיא הרבה יותר יפה). אגב, הסיפור על החבר שלך שמצא אמונה, מזכיר לי "אופרת-סבון מתמטית-פיזיקלית", על מדען וגאון מפורסם. הוא עסק במעשי כשפים ואלכימיה (ואסטרולוגיה?), רקח תרופות מתולעים ועלי מנטה, חישב, עפ"י ספר יחזקאל (או דניאל?), שישו ישוב בשנת 1948, האמין שכמות המאמינים יורדת ולכן היום האחרון לגאולה הוא 3000 ומשהו, כי אז ישאר רק מאמין אחד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה קצת דוגמא לבלבול בשפה, לא? הביטוי "אמת לוגית" מבטא תקפות צורנית של טיעון (או סדרת טיעונים) בלבד. לעומתו, המילה "אמת" במובנה הרגיל מבטאת תוכן, והיא לא חייבת להיות דווקא לוגית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז אולי הוא התכוון לזה, כי לטעמו צריך להבהיר בלבולים בשפה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נדמה לי שכאשר אתה כותב שבאמירות האלה ''מעורבים אלמנטים שחצניים, מתנשאים, עצלים (עצלות מחשבתית)'', אתה ממשיך להתייחס אליהן במסגרת חשיבה לוגית שמפרידה בין טיעונים לבין פונקציות אחרות של האמירות. לדעתי, הבנה של האמירות מצריכה התבוננות בהן כהסברים, יחד עם דרך להביע את תחושת הדובר, סוג של הצדקה במובן של הרשאה-חברתית וסוג של צידוק-הדין. אני לא מתכוון לומר שהתבוננות ''נכונה'' גוררת בהכרח את ביטול הרגשות השליליים כלפי האמירות (לפחות לא אצלי). אבל דווקא עובדה זאת מחמירה את הבעייתיות שבהסבר התחושות האלה, ועושה אותן מעניינות יותר. אפשר לצאת שנייה מהחדר. איפה שיהיה לך נוח (אי-מייל או קפה, לבחירתך). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מחוץ לחדר הסכמתי, בגדול. בחלק מהסיטואציות העצלות המחשבתית, למשל, עדיין נראית לי כנוכחת ברקע ולא נובעת ישירות מהאמירה, אבל לא תמיד: כנראה שיש מקרים בהם מה שנראה לי כאי-רצון להתאמץ לוגית הוא תמונת-עולם קוהרנטית ושלמה עבור האחר. ייתכן שיש כאן בעייה של כבוד. חלק (ניכר) מהפרשנים האלוהיים לא מעוררים בי הערכה אינטואיטיבית, ולא נולד בי רצון לרדת לחקרי דעתם ולגלות שם תפיסות *מעניינות* מספיק כדי לחתור תחת אלו שלי. דוגמה? tovah. דוגמה נגדית? אולי ניצה כהנא (אם כי לא קראתי די מכתביה). מסקנותיה מרתיעות אותי מאוד, אך היא בוודאי מרשימה דיה כדי שאתאמץ. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא בטוח שאני מבין מדוע מי שחושב באופן לא-לוגי צריך ליצור תמונת עולם קוהרנטית, אבל זאת סתם קטנוניות מצדי. אבל אני בכל זאת אתפס למשפט הזה. האם באמת אנחנו יוצרים תמונת-עולם קוהרנטית ושלמה? זה נראה לי לא כזה פשוט. למשל, אהבה יכולה לקרות במסגרות לוגיות? אפשר לטעון שכן, שרגשות הם ה"קלט" שאנחנו מכניסים למערכת הלוגית, ואז אנחנו מחילים עליהם את דרכי המחשבה שלנו. הפעילות שלנו מכאן ואילך, גם כשהיא נראית לא הגיונית, נעשית באותה מסגרת והיא בסה"כ תוצר של עצמת הרגשות שאנו חווים. אבל זאת נראית לי גישה לא סבירה. אפשר לראות זאת למשל בדרך שאנחנו מתייחסים למאורעות שחלפו ואין להם את אותה עצמה רגשית עבורנו כיום – אנחנו "לא מבינים" את ההתנהגות שלנו בעבר, בשעה שאם היא הייתה נעשית באותה מסגרת היינו יכולים ליצור *רצף* מחשבתי. נדמה לי שבמצב שאין בכוחנו ליצור רצף והבנה של פעולות (אפילו מודעות!) שלנו, לא נוכל לדבר על תמונת-עולם קוהרנטית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הגזמתי עם "קוהרנטית ושלמה". תיארת מצב שבו מפרש-האל לא סתם מסביר למה מה שמתאים לו הוא דבר-האל ומה שלא לא, אלא שבו יש לפרשן " "שיטה" פנימית, ששונה מההיגיון" (תגובה 166904). בתגובתי התייחסתי בעצם לקיומה (או אי-קיומה) של שיטה כזו. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |