בתשובה לרודי וגנר, 26/08/03 18:26
 |
|
 |
||
|
||||
 |
ההצעה שלך לא מציאותית. מההצעה שלך עולה שהשייכות לעם היהודי היא משהו חיצוני בלבד, וזה לא כך. אבל הבעיתיות של הגישה הזאת היא שמצד אחד מטרתה המוצהרת היא לאפשר את קיומה של מדינת ישראל כ*מדינה יהודית*, ומצד שני היא מעקרת את המילה *יהודית* מהתוכן שלה. בכך היא גם מעקרת בדיעבד את ההצדקה לקיום מדינה מיוחדת ליהודים, ומנטרלת את המוסריות שבקיום המדינה. כי אם היהודיות לא ממש חשובה לך, אז למה לא לאזרח את כל הערבים מן הים עד הירדן ושתהיה כאן מדינת כל אזרחיה עם הערבים היושבים כאן, במקום לצופף את המדינה עוד יותר עם זרים שאין להם ולא כלום עם חבל ארץ זה? אם הבעיה שלך עם ההצעה הזאת היא שהמדינה תהפוך לערבית, וזה לא מוצא חן בעניך, אז במקום להביא הנה זרים, ולהנציח את המאבק עם הערבים שיראו זאת כאימפריליזם (ובצדק), תעבור אתה בעצמך לאחת ממדינות העולם הלא ערביות שהן מדינות כל אזרחיהן. יש אמנם נקודה הגיונית במחשבה שאם החילוניים אינם בעצם יהודים מבחינה פרקטית, ובכל זאת אני שמחה לעשות איתם מדינה, אז למה שאני לא אשמח לעשות זאת גם עם זרים שיתפקדו לצורך העניין כמו החילוניים? אז זהו שזה לא נכון. יכול להיות שאתה רואה את עצמך כמו "גוי הדובר עברית"(ביטוי שהרב כהנא מעולם לא אמר, אלא האלוף יעקב עמידרור), אבל אני לא רואה זאת כך כלל. בשבילי החילוניים הם אחי ה"ביולוגיים", וכל התנהגות שלהם אינה יכולה להוציא אותם מגדר אחיי. בעוד שאנשים זרים יכולים להיות נחמדים וחברים, אולם כדי להיות "אחים" עם המחויבות הנגררת מכך, צריך לעשות אתם "ברית דם" בלשון אינדיאנית- קרי גיור ממשי- כדי שהשייכות שלהם אלי תהיה אמיתית. אנשים שחוית ה"אחוה" המצויה בין יהודים, זרה להם, אולי לא יבינו זאת, ויש שיצעקו "גזענות", אבל זאת האמת שהזיזה את בן גוריון כשאמר "בארץ ישראל קם העם היהודי", והזיזה את ההורים שלי ורבים נוספים לבוא ארצה, גם אם רמת קיום המצוות שלהם לא היתה גבוהה, אם בכלל. ברמת התיחסות אחרת, החילוניות בעם היהודי היא תופעה חדשה יחסית, משהו כמו מאה מאתיים שנה בלבד. אני עדיין לא משוכנעת שהתופעה הזאת היא קבועה והשרדותית, כלומר לא ברור לי כלל שהחילוניות אינה תופעה חולפת בשמי העם היהודי, והחילוניים בסופו של דבר לא ישארו ככאלה, במיוחד שה"חילוניות" משנה את אופיה בכל כמה שנים. לכן עדיין איני זקוקה לשידוד מערכות ביחס שלי למושג "העם היהודי" בעקבות קיומה. אני מעדיפה לחכות עד שהערפל של הקיום החילוני יתפזר ונראה עם מה באמת יש לנו עסק. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
את מוכנה להגדיר אחת ולתמיד מה זה "יהודי" בעינייך? נחדד: האם מדובר על *לאום*, ואז יכול אדם, לאחר מספר שנים של נאמנות ושל לימוד, להצטרף ללאום הזה, כמו שזינאדין זידאן הוא עכשיו צרפתי, ולהיות חלק ממנו ממש כאילו נולד ללאום זה, גם אם אינו מקיים מצוות של כל דת ספציפית. או שאולי מדובר ב*דת*, שהכניסה אליה דורשת קיום מצוות, ואז למה לדת הזו צריכה להיות מדינה? משעשע אותי שהשתמש במושג "ברית דם" כדי לתאר את הליך הגיור. והלוא הקריטריונים הנדרשים כיום לגיור אינם קשורים ל"ברית דם" אלא למנהגים שונים ומשונים, רבים מהם חסרי הקשר או מובן, בעוד שעולים מרוסיה (למשל) שאינם יהודים יכולים לשרת בצבא ולהיפצע (ברית דם במובן המקורי של המילה) ולהישאר לא-יהודים בעינייך. זו, אגב, לא רק דעתי - לפני זמן מה קראתי טור של מאיר עוזיאל (איש ימין, דרך אגב) שציטט את סבו (רב חשוב) שאמר כי אין להקפיד עם המתייגרים על המצוות, אלא לנסות לקרבם למהות היהודית, ולנאמנות הלאומית. לגבי החילוניות: הפסקה האחרונה שלך נראית בעיני יותר כנה ויותר עקבית, שכן החילוני באמת אינו פרטנר למדינה ה"יהודית" שאת מעוניינת בה באותה מידה שבה העובד הזר אינו פרטנר למדינה כזו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יהדות היא גם לאום וגם דת. לא ניתן להפריד בין השניים ביהדות. לכן לא כדאי לנתח אותה כאילו שהיא דת או לאום בנפרד. ליהדות יש פן דתי מוכר, וגם פן לאומי עמוק ורחב. החל מהחגים היהודיים שברובם הגדול מעורב פן לאומי דומיננטי, המשך בהבטחת הארץ הספציפית הזאת לעם היהודי, המשך בהתיחסות ההלכתית והאמונית אל היהודים כאל עם, וכלה בתחושת השייכות הפנימית של ציבור היהודים זה לזה שהיתה יותר חזקה מהשייכות שלהם לאנשים בסביבתם חיו יותר מאלף שנים. דבר שהתבטא בעקירה ממקום הולדתם, ועליה של אנשים רבים מכל העולם לארץ היהודים. מה שמשותף בין היהודים, השונים כל כך אחד מהשני, ועושה את היהודי ליהודי ללא קשר לתרבותו מידת האמונה שבו ומידת קיום המצוות שלו, הוא מן מושג מיסטי שנקרא "סגולת ישראל", והוא משהו שמצוי ברובד העמוק והפנימי מאוד של היהודי. דווקא בדורנו הוא בא לידי ביטוי מוחשי בכך שיהודים מכל קצוות העולם, מתרבויות שונות לחלוטין באו לכאן מרצונם ומתחברים כאן מחדש לעם אחד (עם לא מעט כאבים, יש לציין, אולם בגדול, התהליך מתקדם יפה מאוד). אדם שאינו יהודי יכול להצטרף לעם הזה ולקנות לעצמו את ה"סגולה" הזאת דרך תהליך משמעותי ומחייב- הגיור. המושג הזה קצת מיסטי ולא ברור למי שלא מכיר את צורת החשיבה הזאת, אולם אם זה יעניין אותך אני אשתדל להרחיב בנושא, ולהביא מקורות. (לא רציתי להסתפק בהגדרה ההלכתית היבשה: "יהודי הוא מי שנולד לאם יהודיה או שנתגייר כהלכה", כי אני מבינה שלא זאת השאלה שאתה שואל). השימוש שלי במושג "ברית דם" היתה בהשאלה מסיפרי אינדיאנים על יצירת יחסי אחווה בין חברים טובים וכו'. אין קשר בין זה ובין השירות בצבא. (גם הבדואים והדרוזים נפצעים ונהרגים בצבא האם זה הופך אותם ליהודים בעיניך?) לפי מה שאתה מבין מהפיסקה לעיל יש הבדל מהותי מאוד בעיני בין עובד זר לחילוני. החילוני הוא כן פרטנר למדינה יהודית. הוא חשוב לי, אפילו שאיני מקבלת את דעתו לגבי הדרך בה הוא רואה את היהדות. יותר מזה, אין לי זכות להחליט אם הוא פרטנר או לא. יש לו חלק שווה בירושה שלנו. זה שהוא לא אוהב את הירושה, ובועט בה, זו החלטה שלו, לי אין זכות לשלול אותה ממנו. לו יצוייר שמישהו היה מציע משהו שיגרום לכך שכל החילוניים יעזבו את הארץ, אני הייתי מתנגדת לכך חריפות. לא משום שאני רוצה את החילוניות שבחילוניים,(גם פה יש מה לומר ברובד יותר עמוק), אלא משום שהאנשים האלה הם חלק מהעם שלי, ולא משנה מה הם עושים, ומאוד אכפת לי מהם. אפשר להשוות את זה לאח שאינו מתאים לי בהשקפתו בחיים, זה אינו משנה את האחוותיות שלי כלפיו, אפילו שאני לא נהנית מזה שאין התאמה בינינו, ואפילו אם יש צרות לא מעטות מזה. האם האח החילוני שלי רואה את הדברים בצורה דומה? לא יודעת. אני מניחה שחלק כן, ועל חלק אחר ה"אחוותיות" הזאת מן הסתם מעיקה. מכל מקום, לי אין מה לעשות בנידון, כי כך אני מאמינה וחשה. מי שזה לא מוצא חן בעיניו, זו בעיה שלו. לא בוחרים משפחה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המושג הזה, "לאום שהוא גם דת" בעייתי לי. עצם העובדה שהעם שנוצר לפני כ- 3000 שנה הוא העם היחיד המחזיק באותה דת, עדיין לא אומר שזה הכרחי. אולי הדוגמא הטובה שאני יכול לחשוב עליה הם היפנים ודת השינטו, שנוצרה שם ומאפיינת כמעט רק את היפנים. מצד שני, יפני יכול להיות נוצרי בדתו, וכך להפסיק להיות "שינטו", מה שאת לא מתירה ליהודי. אני מודה שתהליך ההיווצרות של היהדות היה בעל פנים לאומיות ודתיים כאחד, ולכן גם הייחוד של חגים דתיים שהם גם לאומיים. אבל האם זה אומר שגם היום המצב צריך להיות כזה? את מדברת על תכונה מיסטית המחברת את כל היהודים. זה נשמע לי ממש מוזר, בהתחשב בעובדה שהתכונה המיסטית הזו לא מאפשרת ליהודי לזהות יהודי אחר, ושהיא עוברת משום מה רק דרך האם ולא דרך האב. את מציגה הבדל בין עובד זר לחילוני, כאילו החילוני הוא אחיך. אבל מצד שני, עולה מרוסיה שאביו יהודי ואמו אתאיסטית, שחוגג את החגים לא פחות מהחילוני הזה, הוא פתאום "לא יהודי". מצטער, לא קונה. הסיבה העיקרית שחלק מהחילונים (אני למשל) לא מוכנים לקבל את ה"ירושה המשותפת" שאת מציעה היא בדיוק בכך שהירושה הזו מכילה בתוכה את הדת היהודית, על דקדוקיה ומצוותיה. בשביל מה אני צריך את זה כדי ליצור לעצמי תחושת לאום? למה אני צריך את המגבלה הזו בבואי לצרף ללאום *שלי* אנשים המעוניינים לתרום לו ולהצלחתו? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא מכירה את דת השינטו, ולא יודעת עד כמה הלאומיות מהווה חלק ממערכת החוקים שלה. לכן אני לא יכולה להתייחס להשוואה. הנקודה המהותית היא שביהדות, היותו של עם ישראל "עם", וארץ ישראל מולדתו, זה חלק מהותי שאי אפשר להפריד מהיהדות, כשם שאי אפשר להפריד את השבת, או הכשרות מהיהדות. הרי היהדות אינה רואה כאידאל שכל העולם יהיה יהודי, כמו הנצרות והאסלם, ולכן אינה מיסיונרית. היהדות היא מערכת חוקים ומצוות אשר חלה רק על בני העם היהודי, ואינה מתכוונת שחוקים אלו יחולו על האחרים. מבחינת היהדות גם בעולם האידאלי, הלא-יהודים יהיו אנשים כשרים וטובים אם ימלאו את שבע מצוות בני נוח, ואין צורך שהם יקיימו תרי"ג. מעצם האבחנה הזאת, ברור שההגדרה הקבוצתית-לאומית של האנשים עליהם חל החיוב של תרי"ג המצוות, חשובה ומהותית. מכל זה ברור שלא יכולה להיות יהדות ללא הגדרה לאומית. האם יכול להיות לאום יהודי נטול דת? זה ניסוי שנערך בימים אלו ממש. מבדיקת ביניים, לא לגמרי מדעית, בעיקר היכרות אישית, תקשורת ופוליטיקה, נראה שככל שעובר הזמן, מתבררת קורלציה חיובית בין החשיבות שהאדם נותן לדת היהודית, ובין החשיבות שהאדם נותן להיותו בן ללאום היהודי. האנשים שהסממנים הלאומיים חשובים בעיניהם, הם בדרך כלל אנשים דתיים או מסורתיים, או לפחות מעריכים מאוד את היהדות כדת. לעומת זאת אנשים שאין להם שום קשר לדת היהודית, ואפילו יש להם יחס שלילי אליה, הרי הם יראו עצמם קוסמופוליטיים במידה רבה, ויהיו מוכנים לוותר על סממני לאומיות בקלות יחסית, ויש אפילו שיתיחסו לכל הלאומיות כאל דבר שלילי מעיקרו. מסקנת הביניים שלי היא שאצל יהודים, כאשר מתנתקים מהדת, המושג הלאומי מתרוקן גם הוא מתכנו. אתה לא קונה את ההסבר של ה"סגולה הישראלית"- לא צריך, תמצא לך הסבר יותר טוב לתהליכים המשונים שמתרחשים כאן במשך עשרות השנים האחרונות. זה ההסבר שאני מאמינה בו, ולדעתי הוא מסביר טוב את מה שקורה לנו גם באלפי השנים האחרונות. אולם זה כמובן לא מחייב אותך. אתה שאלת את דעתי ועניתי לך. זה שחלק מהחילוניים לא מוכן לקבל את הירושה המשותפת זה משום שהוא רוצה רק מה שנראה לו כזכויות בירושה, ולא מה שנראה לו כחובות. מבחינתי, אין לי בעיה שהחילוני באופן אישי, לא יקבל עליו את הדת על דקדוקיה ומצוותיה, אבל לא מקובל עלי שהוא יאמר שהרצון שלי ללאומיות יהודית, הכוללת את היהדות על מצוותיה ודקדוקיה, הוא לא לגיטימי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם כל-כך בלתי-אפשרי להפריד בין היהדות לבין היות ארץ-ישראל (ובאילו גבולות? אבל זו כבר שאלה אחרת) מולדת היהודים וארצם שלהם, כיצד הצליחו לשרוד רוב ככל היהודים בכאלפיים שנות גלות מחוץ למולדתם? ייתכן כי תעני לי שהמולדת הייתה שם ברקע ככוח רעיוני חזק, אבל זה עומד בניגוד לדוגמאות האחרות, כגון שמירת השבת והכשרות, שלהן היו וישנן השלכות פיסיות וקונקרטיות על היהודים המאמינים לכל אורך הזמן המתואר. כלומר, אי אפשר לומר שהמולדת א"י היא חלק מן היהדות כמו הכשרות או השבת — עובדה, שלאורך כאלפיים שנות גלות לא הייתה למולדת כל השלכה מעשית ישירה על רוב היהודים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שאלה מצויינת. היהודים הצליחו להפוך את ארץ ישראל למשהו מאוד נוכח וממשי עבורם ממש בחיי היום יום. אדם שהתפלל וברך על המזון הזכיר מאות פעמים ביום את ''ציון וירושלים'' ואת ''ארץ חמדה טובה ורחבה שהנחלת לאבותינו'' ועוד ועוד. האבל על החורבן והגלות היו קונקרטיים מאוד במהלך אלפי השנים הללו, והיהודים שמרו על הזכרון של הארץ והתגעגעו אליה כאילו הם קבלו את המידע עליה מכלי ראשון. אפילו האתיופים, שהיו מנותקים יחסית מהעולם היהודי, והשבת והכשרות שלהם שונים במידה מסויימת מאלה של שאר היהודים, שמרו על השאיפה לארץ, והיו מוכנים לעבור ייסורי גהינום ב''דרך לירושלים''. בקיצור, הגעגועים לארץ ישראל וה''לשנה הבאה בירושלים'', היו חלק בלתי נפרד מחיי היומיום היהודיים, ממש כמו שבת וכשרות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תשובה מאד לא מספקת. כשיהודי שומר כשרות, הוא בפועל מבשל מאכלים חלביים ובשריים בכלים שונים, הוא בפועל מאחסנם בנפרד, הוא בפועל לוקח פסק זמן בין אכילת סוג אחד לשני (כשעה אחרי חלבי, שש אחרי בשרי, אם כי זה משתנה). כשיהודי שומר על השבת, הוא בפועל נמנע מלעשות כל דבר המוגדר כמלאכה, הוא בפועל לא פועל, אם לחדד. כשיהודי לפני הציונות שמר על זיקתו לא"י, הוא לא עשה שום דבר בפועל. הוא דיבר עליה, הוא הזכיר אותה בתפילותיו, אבל הוא לא עלה אליה לרגל בד"כ, הוא לא התעניין במדיניותה ובקורותיה, היא הוותה מאין רעיון אבסטרקטי, חסר תוכן פיסי, בפולחנו ובתפישתו. נשווה זאת לזיקתו של המוסלמי למכה — הוא חייב חובה דתית לחאג', למסע דתי למכה, ובכך יש נופך פיסי וקונקרטי לזיקתו למכה, היישות הפיסית. גם לאורך חמישים-וחמש השנים האחרונות, כשיש מדינה בא"י המקבלת יהודים בברכה, מאזרחת אותם אוטומטית, אפילו מעניקה להם מענקים, לא רואים לנכון כל היהודים להגיע לכאן, ולממש את הזיקה הרעיונית הזו. איך את מסבירה את ההבדל הזה? איך את מסבירה שלכשרות ולשבת הייתה לאורך שנות אלפיים השפעה פיסית וקונקרטית על חייו של היהודי, בעוד שלזיקה לא"י, אליה השווית אותן, לא הייתה השפעה כזו, ובמקרים רבים עדיין אין? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מתנצלת על האיחור, לפעמים קורה שאני מדלגת בלי כוונה על תגובה, כי אתה יודע, ילד בכה, התינוק החליט שהוא צריך לינוק, או הבת שלי מחליטה לשחנ"ש -(שיחת נפש) אתי, ועוד ועוד תירוצים (אמיתיים!!). נכון שהיהודי בדרך כלל לא עשה משהו מעשי מוחשי עם הזיקה שלו לארץ ישראל (היו כמה שעשו בגבורה רבה, מפני שהדרכים היו מסוכנות, והחיים פה היו קשים מאוד. ובכל זאת היה טפטוף של יהודים לארץ לאורך כל השנים), מכל מקום אתה טועה בזה שאתה אומר ש"כשיהודי לפני הציונות שמר על זיקתו לא"י, הוא לא עשה שום דבר בפועל". לדבר על משהו כל יום, עשרות פעמים ביום, ולחגוג את החגים תוך זיקה קבועה אליה, זה משהו "בפועל" מאוד. כמו געגועים וזכרונות שאין להם ביטוי מוחשי שניתן למשש אותו, אולם הם מהווים חלק משמעותי ומעשי מהוויתו של האדם (מעשי במובן שיש בכוחם לגרום לו לעשות דברים). כך גם הגעגועים של עם ישראל לארצו. בכלל, ביהדות למילים יש משמעות מעשית מאוד. האזכור הקבוע של ארץ ישראל, גרם לכך שהיהודים מעולם לא הרגישו באמת שייכים לארץ בה נולדו, ואילו כאשר הגיעו הנה, חשו מידית שזו מולדתם.(אישית שמעתי סיפורים רבים כאלה של תחושת שייכות מיידית). העובדה שכל כך רבים היו מוכנים לעקור מהארץ בה נולדו ולבוא לכאן, מראה שהקשר לארץ היה ממש מעשי. כלומר, היתה גם היתה למילים הללו השפעה "פיסית וקונקרטית" על החיים של היהודי. זה שעדיין יש יהודים, ואפילו שומרי מצוות, שאינם מצויים כאן זה באמת חבל, אבל אלפיים שנות גלות לא נגמרות בחמישים שנה, וחוץ מזה המשיח עוד לא בא, גם השלום לא, והפרנסה אתה יודע, ובע"ה עוד נגיע... וכו' וכו'. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא יכול לומר שזה מוכר לי (אין לי הציוד המתאים להנקה, ואין לי כרגע, עד כמה שידוע לי, בנות, בפרט בגיל המתאים לשיחות נפש), אבל אני מסוגל להבין. שוב, על הכשרות ועל השבת לא סתם מדברים וחגים ומתפללים, אלא גם משנים התנהגות באופן ישיר, פיסי ומעשי, לא כך עבור הזיקה לא''י. זהו ההבדל בין מס לבין מס-שפתיים. במשך רוב הגלות, עמישראל שילם בעיקר, ברוב מוחץ, את הסוג השני, ובקושי את הסוג הראשון. זאת למרות שבמקרים רבים ממילא היו קהילות שנאלצו לנדוד ולברוח ברחבי הגולה, מרודפים מסוגים שונים ומשונים. ובכל זאת, לא עלה בראש מנהיגיהן הרעיון של להתקבץ בארץ ישראל, ולהתאחד שם נגד הצרים והאוייבים. היו אלה הרעיונות הלאומיים והסוציאליסטיים של לפני כמאה וחמישים שנה שהביאו יהודים רבים מכל העולם להתקבץ בארץ ישראל, כאשר מנהיגי יישום הרעיונות האלה עבור היהודים היו חופשיים, מתבוללים, בועלי-נידות ואוכלי-טרפות. כל זה לא מסתדר כלל עם המרכולת אותה את מנסה לשווק לנו, והסבריך מאד לא מספקים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם היינו מדברים לפני מאה וחמישים שנה לא הייתה לי דרך להוכיח לך שהגעגועים לארץ ישראל משנים התנהגות באופן מעשי. אבל אחרת קצת בטענה הזאת, ואתה חי במדינה שהתקבצו אליה יהודים מארבע כנפות תבל בתופעה יחידה במינה, ויצרו כאן מחדש את הריבונות היהודית אחרי אלפיים שנה. זה כלל לא משנה שהציונים, חלקם לפחות, היו חילוניים. הם חשו שייכים לעם ישראל, ובאו כדי להקים כאן, ולא באוגנדה, בית לעם היהודי. גם לאחר הקמת המדינה היו הרבה גלי עליה של יהודים שבאו לכאן בגלל הקשר היהודי שלהם לארץ זו. כך שבשורה התחתונה בדורנו הוכח שהגעגועים של העם היהודי לארץ ישראל לא היו כ''ציפצוף הזרזיר'' (כמו בהאשמתו של מלך כוזר את היהודים בספרו של ריה''ל), אלא משהו שרק חיכה להזדמנות המתאימה כדי לבוא לידי ביטוי מעשי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה מאד משנה שהציונים, _ברובם_, _במיוחד_ המנהיגים, היו חילונים, מתבוללים לשעבר, לשהווה ולשעתיד, וכיו"ב. זה משנה את כל תפישת התמונה. כי זה נותן תוקף לטענה שלי, שעיקר הרעיון הציוני, של הקמת מדינה יהודית לעם ישראל, ללאום הישראלי, הוא חילוני, ונובע מרעיונות לאומיים חילוניים ואירופאים. וזה שומט את היסוד לכל טיעוני ה"בדיעבד זה שלנו" שלך, ושל חמך ז"ל. את יכולה להמשיך ולהתעלם מצירוף-המקרים המפליא הזה בין התפתחות רעיון הלאום האירופאי לבין התקבצות יהודים רבים בארץ ישראל הפיסית, לאחר זמן רב בו לא היה כמעט כל רצון לכך, אפילו שסיבות היו למכביר, "בכל דור ודור." ושוב, עדיין ,ולמרות הכל, רוב יהדות העולם נמצאת בגולה. ויותר משהיו גלי עליה לישראל, היו גלי הגירה למקומות אחרים, קוסמים יותר. לי אין אבן בוחנת לב וכליות, לך כנראה יש. אני נאלץ להסיק מן העובדות. על פי עניות דעתי, העובדות תומכות בסברה שלי, ולא בשלך. אותו "משהו" עדיין מחכה להזדמנות. כנראה שההזדמנות הזו אינה מדינה יהודית בארץ ישראל, גם לא כזו תיאוקרטית, כפי שאת וחמך ז"ל מייחלים לה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא לצפות לתשובה, אני מבין? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(אם כבר שאלו אותך וענית, אפשר להתעלם. אני משלים פערים) האם יהודים שלא עלו לארץ ולא מתכננים לעלות לארץ הם לא יהודים? ומה עם יהודים פטריוטיים למקום מגוריהם הנוכחי (שאינו ישראל)? ומה עם יהודים שחיים בחו"ל, מתנגדים למדיניות ישראל, ופועלים כדי לסייע לפלסטינאים? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. יהודים שאינם עולים לישראל עדיין הינם יהודים, אם הם רואים עצמם יהודים ואם הם משמרים זיקה כלשהי ליהדות. גם אם הם פטריוטים לארץ מולדתם. ב. את אלה שמתנגדים למדיניות ישראל ומסייעים לפלשתינאים (ובתנאי שגם הם רואים עצמם יהודים ושומרים על זיקה כלשהי ליהדות) יש לחלק לשתי קבוצות: 1) אלה המעניקים לפלשתינאים סיוע הומניטרי בלבד - לא איבדו את יהדותם. 2) אלה שהסיוע שהם מעניקים לפלשתינאים אינו סיוע הומניטרי אלא אחר (וחמור יותר: צבאי) - דינם כדין שונאי ישראל בין אם נאמר שנותרו יהודים ובין אם נאמר שאיבדו את יהדותם. ובכלל, לדעתי, *לעת הזאת* הגדרת הלאום היהודי והזהות היהודית צריכה להיות יותר פונקציונאלית ופחות דתית. ונדמה לי שהויכוחים הרבים פה, ובכלל בעם, נובעים מחוסר ההבחנה בין שתי תקופות: זו כשעצם קיומה של מדינת ישראל אינו מובטח (בה אנו מצוים) וזו שלאחר מכן. השמאל מבקש להחיל כבר "עכשיו" ערכים ותפיסות, המתאימים לתקופה השנייה, ומכאן המחלוקת. הנכון, לדעתי, הוא לעודד פטריוטיות יהודית *בתקופה הראשונה*, ובתקופה שלאחר מכן לעודד ולחנך להקפדה יתירה על שמירת זכויות האדם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבעיה עם "תקנות לשעת חרום" שנמשכות זמן רב מדי, היא שלאחר זמן מה קשה לשכנע מישהו ש"התקופה הראשונה" נגמרה. מתי תגמר "התקופה הראשונה," בדיוק? כשישראל תחלוש על המזרח התיכון כולו? לא, שהרי אז האיראנים יאיימו ממזרח, היוונים ממערב והסודאנים מדרום. וכשישראל תחלוש על כל צפון אפריקה, המזרח הקרוב, ודרום אירופה? אז יהיו הרוסים, הגרמנים, הגנאים, הסינים, ההודים... זה אף פעם לא נגמר. כי עבור ימנים קיצוניים מסוג מסויים, המדינה _תמיד_ בסכנה, ואף פעם לא מגיעה "התקופה השניה." ובכלל, חוכמה גדולה היא לקיים את ערכיך כשקל לעשות כן. אבל אילו ערכים אלה אז? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה, קליל (לא טעות). אגב, חזרתי זמנית בלבד, משום שנמאס לי ללמוד כל הזמן. אני זקוקה להפוגה קלה, ונחמד לי לבזבז אותה פה דווקא. ולעניין - אכן, אתה מצביע על הבעייתיות בתפיסתי. אני ערה לכך, ולדעתי ישנם קשיים נוספים, אולי גדולים יותר. למשל, חינוך ממושך מאד לפטריוטיות מעצב את אופיו של העם, את תרבותו ואת ערכיו, ולא ניתן יהיה לשנות את אלה בקלות בתקופה השנייה. ולמרות קשיים אלה, עדיין צריך לשאול: האם ההבחנה נכונה ומתארת מציאות אמיתית? האם היא רצויה? אם התשובה חיובית אסור להתעלם ממנה, למרות קשייה הגדולים, ויש להתמודד איתה. לדעתי, מדינת ישראל - מדינת היהודים היחידה בעולם - נמצאת בסכנה קיומית של ממש. סכנה לחיסולה הפיסי. להבדיל מ"סכנות קיומיות" שבהן נתונות מדינות אחרות. אנחנו המדינה היחידה העולם, שמספר לא קטן של מדינות שולל את עצם קיומה. אסור להתעלם מכך. לכן, הפתרון שאני מציעה הוא, שמצד אחד יש לעודד את הפטריוטיות, משום שאנו זקוקים לה לשם קיומנו, אבל מצד שני עלינו להיות ערים לסכנות הכרוכות בכך, ובהתאם לכך יש לשמור *ככל הניתן* על עקרונות וערכים הומניים. אכן, הבעייה הגדולה היא למצוא את האיזון ה"נכון", ונדמה לי שזהו אחד ממוקדי הויכוח הקשים ביותר בין ה"ימין" ל"שמאל". ומתי ישראל לא תהיה מצויה בסכנה קיומית? לדעתי, כאשר היא תשיג את "המסה הקריטית", כפי שהגדרתי אותה באחת מהודעותיי הקודמות. ותתפלא - זו חכמה לא קטנה לשמור על ערכים גם כשזה "קל", לכאורה. יצר הרע הוא כה גדול וכה חזק - גם לעת שלום, כשהוא לובש צורה אחרת - עד שאף פעם לא קל לפרט ולאומה לשמור על ערכים מוסריים. ושלום ליהודים. (וכל הכבוד לניצה, הנאבקת בגבורה בלהקת כפירים רשפי עין. יחידה מול רבים, כפי שאירע ליהודים פעמים רבות בדברי ימיהם. אני איתך, אחותי הטובה) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סין הגדולה, על מיליארד אזרחיה, מתנגדת לעצם קיומה של טיוואן. האם גם הם בתקופה הראשונה? סינגפור (מדינה שקטנה בערך פי 2 מישראל) נמצאת באזור שבו היא מוקפת עשרות מיליוני מוסלמים. האם גם שם יש סכנה קיומית? אבל האמת, את צודקת. רוב החלוקה בין שמאל לימין בארץ היא לגבי השאלה האם יש עדיין סכנה לעצם קיומה של מדינת ישראל. לדעתי אין סכנה כזו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סינגפור לא קטנה פי שניים מישראל. בשטח היא כ600 קמ"ר (שזה פחות מ3 אחוז מישראל) ובגודל האוכלוסיה היא כ6 מליון שזה כמעט כמו ישראל. ההבדל: למיעוט המוסלמי הגדול שבה יש שוויון זכויות מלא ואין לה סכסוך גבולות עם שכנותיה. (המוסלמיות כולן) |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |