 |
תודה, קליל (לא טעות). אגב, חזרתי זמנית בלבד, משום שנמאס לי ללמוד כל הזמן. אני זקוקה להפוגה קלה, ונחמד לי לבזבז אותה פה דווקא. ולעניין - אכן, אתה מצביע על הבעייתיות בתפיסתי. אני ערה לכך, ולדעתי ישנם קשיים נוספים, אולי גדולים יותר. למשל, חינוך ממושך מאד לפטריוטיות מעצב את אופיו של העם, את תרבותו ואת ערכיו, ולא ניתן יהיה לשנות את אלה בקלות בתקופה השנייה.
ולמרות קשיים אלה, עדיין צריך לשאול: האם ההבחנה נכונה ומתארת מציאות אמיתית? האם היא רצויה? אם התשובה חיובית אסור להתעלם ממנה, למרות קשייה הגדולים, ויש להתמודד איתה.
לדעתי, מדינת ישראל - מדינת היהודים היחידה בעולם - נמצאת בסכנה קיומית של ממש. סכנה לחיסולה הפיסי. להבדיל מ"סכנות קיומיות" שבהן נתונות מדינות אחרות. אנחנו המדינה היחידה העולם, שמספר לא קטן של מדינות שולל את עצם קיומה. אסור להתעלם מכך.
לכן, הפתרון שאני מציעה הוא, שמצד אחד יש לעודד את הפטריוטיות, משום שאנו זקוקים לה לשם קיומנו, אבל מצד שני עלינו להיות ערים לסכנות הכרוכות בכך, ובהתאם לכך יש לשמור *ככל הניתן* על עקרונות וערכים הומניים.
אכן, הבעייה הגדולה היא למצוא את האיזון ה"נכון", ונדמה לי שזהו אחד ממוקדי הויכוח הקשים ביותר בין ה"ימין" ל"שמאל".
ומתי ישראל לא תהיה מצויה בסכנה קיומית? לדעתי, כאשר היא תשיג את "המסה הקריטית", כפי שהגדרתי אותה באחת מהודעותיי הקודמות.
ותתפלא - זו חכמה לא קטנה לשמור על ערכים גם כשזה "קל", לכאורה. יצר הרע הוא כה גדול וכה חזק - גם לעת שלום, כשהוא לובש צורה אחרת - עד שאף פעם לא קל לפרט ולאומה לשמור על ערכים מוסריים.
ושלום ליהודים.
(וכל הכבוד לניצה, הנאבקת בגבורה בלהקת כפירים רשפי עין. יחידה מול רבים, כפי שאירע ליהודים פעמים רבות בדברי ימיהם. אני איתך, אחותי הטובה)
|
 |