בתשובה לרן בר זיק, 11/02/01 9:11
 |
|
 |
||
|
||||
 |
שצאצאינו יזדעזעו מכך שהיה מישהו שסבר שצאצאינו לא יזדעזעו מפדופיליה וסרטי סנאף |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
כיום נודע לי שבשנה הבאה תצא סדרת טלוויזיה בסגנון 'השרדות' בטלוויזיה האמריקאית. בסדרה יהיה ניצוד אחד וחבורה של ציידים שאמורים לצוד אותו ולקבל תמורת כך כסף, המשחק ייערך בג'ונגל. האם זה לא מזכיר סרט סנאף? האם זה לא מראה משהו על התזוזה של הנורמות? וערוץ האופנה שמראה בדרך כלל דוגמניות קטינות? ואלפי ערוצי ההפצה של הפדופילים המלמדים על הכרה יותר ויותר נרחבת ו'סובלנות' של הציבור לתופעה זו? גם אני מקווה שצאצאי ימשיכו להזדעזע מתופעות כגון פדופיליה וסנאף, אבל לצערי הרב המציאות מוכיחה אחרת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בסיפורי מד"ב שונים. רוברט שקלי כתב עוד בשנות ה-50 על "משחקי צייד " שנערכים לעיני הטלוויזיה וכלל הציבור כשדינו של הנכשל הוא מוות .הסיפור הנ"ל שלו מתגשם עכשיו שלב אחר שלב בדיקנות . סטיפן קינג כתב על אותו נושא ספר מד"ב בשנות ה-70 , וארנולד שוונצארגר כיכב בסרט לפיו "הנמלט" . הסרט הוא לא מי יודע מה , אבל בדיאבד יש לי את הרושם שהוא עומד להתגשם בשלמותו כבר בשנים הבאות . תחילה במשחקי צייד של של ה"המאפיה " ואירגוני פשע שונים , ומאוחר יותר במשחקי טלוויזיה עבור הקהל הרחב שבו המפסיד אולי לא יוצא להורג כמו בסרט אבל ייתכן שיאלץ "לתרום " איברים מגופו . אבל תמיד ימצאו אנשים שלא יהיה להם דבר להפסיד ( חוץ מאת אבריהם ) ויסכימו להשתתף תמורת הצ'אנס לתהילה . הרעיון הוא כמובן עתיק מאוד , זהו הרעיון של משחקי הגלדיאטורים ברומא העתיקה , והקהל היה אותו סוג קהל של היום , אנשים שכבר ראו הכל ורק המתח שבראיית דם נשפך עוד יכול לעורר אותם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בטוחני כי ריצ'ארד האטץ' מוצא עצמו מנוצל למדי עם פרסומו החדש ומיליון הדולר בכיסו. אני מבין כי מעולם לא ראית סרט סנאף למשל, אם אתה משווה קטינות בערוץ האופנה לסרט זה. מלבד זאת, גם אם ישנה הידרדרות מוסרית מסוימת לאורך השנים, ישנה גם עלייה בדרגות אחרות. הרי פעם יכל המלך לקחת לעצמו איזו אישה שתרצה ולרצוח איזה נתין שיחפוץ במותו, ופעם יכל גבר להרביץ לאישתו ללא כל תגובה שתטיל דופי במעשה והיה זה מעשה מקובל, וכו' וכו' וכו'... אלפי ערוצי הזוועה הפדופילית מלמדים כי דרכי התקשורת השתפרו פלאים מאז נכנס האינטרנט לשימוש... ותו לא. אני מאמין כי הריגוש הראשוני אצל רבים ייעלם עם הזמן. ואולי לא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה שאתה מפספס הוא שנוצר לנו מלך חדש. נכון, נשיא ארה"ב אינו מחזיק בכוח שבו החזיק כל מלך מדרג שלישי בימי הביניים, מבחינת פגיעה בזכויות האדם. אבל יש מלך חדש - הללויה - הטלוויזיה. הטלוויזיה ממיתה ומחייה, היא מחליטה מי לחיים ומי למוות, היא קובעת מי טוב ומי רע, היא השופט, המושבעים והתליין. הבעיה מגולמת בדיוק במה שאתה אמרת בעצמך - הנה, מר האץ' זכה בפרסום (בטלוויזיה!) ובמליון דולר. מה עוד בן-אדם יכול לבקש לעצמו? אתה, בדבריך, מהווה את התגלמות החלום הרטוב של תאגידי התקשורת - צרכן מושלם, כנוע לחלוטין לתכתיבים של התקשורת. כשהתוכניות בטלוויזיה ישסו נמרים באנשים, והמנצח יזכה במיליון דולר - גם אז תצדיק אותן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"הטלוויזיה" בפעם האחרונה שבדקתי, היתה קופסא מתוצרת ספרד (עם לוגו יפני) שמונחת אצלי בבית. אני משער, אבל, שהתכוונת לתעשיית הטלוויזיה, ושמשום מה אתה רואה אותה כיישות מונוליטית אחת, בעלת כח אבסולוטי. ולא היא. אני עושה לך הנחה, ולא מדבר על האינטרנט, ועדיין: האם ניתן להשוות בין העוצמה וההשפעה התרבותית של שלוש הרשתות לפני שלושים-ארבעים שנים לבין מה שנשאר ממנה היום? האם ניתן להשוות בין הטלוויזיה הישראלית של שנות השמונים לבין ערוץ 1 של היום? נכון, יש מכנים משותפים רחבים לכמעט כל מאה הערוצים בקופסא שלך: הם רוצים שייצפו בהם, כי רובם משכירים את תכולת המח שלך (וכך הם מקווים, גם את הארנק שלך, את הפתק שלך בקלפי, וכו') למפרסמים. יש תחנות שמתיישרות לפי המיינסטרים. מתיישרות לפיו, לא קובעות אותו: לידה בשידור חי כחלק מתכנית הבוקר? כן, בארה"ב של 2001, אחרי קלינטון-לווינסקי, כשמרבית ההורים כבר לא נבוכים לספר לילדיהם מאין באו לעולם - לידה בשידור חי היא ה-cup of coffee של האמריקאים (לא צפיתי בשידור, אבל אני בטוח שמינון הדם על המסך היה נמוך ממה שתראה בכל home video של לידה). לעומת זאת - אם אתה מתעקש לומר fuck בטלוויזיה, תיאלץ להדיר רגליך מהרשתות (כן, אפילו מ"פוקס", כמדומני), ולעבור לכבלים. מדוע? כי זה מה שדעת-הקהל רוצה, וזה מה שהיא מקבלת. לעניין תכניות כמו "Temptation Island", "הישרדות", "Who Wants to Marry a Millionaire" - ההצלחה של חלקן - וחוסר-ההצלחה של חלקן - הם בסך הכל סימנים לכך שאנשים לא מצדיקים ולא יצדיקו אוטומטית כל מה שישימו להם בקופסא. מותר לרשתות לבדוק את הגבולות, והן עושות זאת, אבל הן לא קובעות אותם. איכשהו, דובי, לא ציפיתי שאתה ישר תרוץ להאשים את התקשורת :-) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא, לא גוף מונוליטי, אבל בהחלט מדובר במספר תאגידי תקשורת בעלי אינטרסים משותפים מסויימים (ואינטרסים מנוגדים אחרים). למעשה, אני לא ממש מסכים עם הביקורת הנאו-מרקסיסטית (זה בערך מה שכתבתי למעלה) על התקשורת. אבל הזחיחות של מר מעוז פשוט עלתה לי על העצבים. ברור שההשפעה בין התקשורת לקהל אינה חד-כיוונית, אך האם אי אפשר להגיד שחלק גדול מהשינוי בפתיחות של הציבור (או שמא עליית סף הגירוי שלו?) הוא דווקא בגלל התקשורת? הטלוויזיה של היום שונה מהטלוויזיה של שנות ה-80 בעיקר משום שהטלוויזיה של שנות ה-80 הקהתה את חושינו, ולאט לאט הקצינה את עצמה, עד שהגיעה למצב הנוכחי. ברור שהטלוויזיה חייבת להתאים את עצמה לקהל - אף אחד לא יצפה בתוכנית שמראש לא מעניינת אותו. החוכמה היא לקחת את המגמה הזו של הקהל, ולאט, בצעדים קטנים, להסיט אותה לכיוון שנוח יותר לבעלי אמצעי התקשורת - התאגידים. אתה יכול לעשות תוכנית על המעמד הנמוך, אבל אז הם יראו מגוחכים או עלובים (ואז התאגידים יאמרו שהם משקפים את המציאות, כשלמעשה הם עושים נאטורליזציה לסטריאוטיפים גסים). אתה לא תגיד לאנשים להשתמש במשחת השיניים שלך כי היא טובה. אתה תנחיל להם במשך שנים את ההכרה שצחצוח שיניים הוא דבר טוב, ואז, תוך הסתמכות על הבסיס הזה, תגיד להם שאם כבר - אז עדיף את משחת השיניים שלך. "יותר טוב ג'ל, הכי טוב אדג"' - נכון? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זחיחות היא לא מה שרציתי להעביר, ולא דימיתי בנפשי כי יאמרו עלי את שאומרים על אהוד ברק, אבל באמת קשה להתווכח עם דעה כזו. אני באופן כמעט טוטאלי מתעב את התוכניות החדשות מסוגן של "הישרדות" וכו'. התקשורת אכן מקהה רגשות ומעלה את סף הגירוי לרמות בהן עלול הקהל לבלוע דברים שמנוגדים למוסר הראוי. אתה לא תמצא אצלי שמחה בלב מההידרדרות של הדברים אותם אנחנו מוכנים לקבל על מסך המחשב, הטלויזיה ועוד. אני רק טוען שיש להתסתכל על התמונה באופן רחב יותר. זה הכל. הרי הגלדיאטורים שאותם הזכיר אלי היו קיימים זמן רב לפני הטלוויזיה, והם הרי לא בדיוק שיא המוסר האנושי לדורותיו. דווקא התקשורת, אם תסכים להתסכל על זה כך, היא זו שמונעת לעתים דברים לא מוסריים וחושפת אותם. לדוגמא, מוסד למפגרים, בחווה מרוחקת בארה"ב, שם הרגו(!) מפגרים חסרי אונים במשך 20 שנה- משנות החמישים עד שנות השבעים- לא יכול היה היום להתקיים, כיוון שסיכוי רב שהיה נחשף. במקרים כאלו התקשורת כן עוזרת על שמירת המוסר. עם זאת נכון שפעימם רבות היא דוחפת את האדם למקומות הפחות נעימים שלו, מקומות אותם הכיר בעבר, לפני הטלוויזיה. ולכך אני תמנגד. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |