 |
אחרי שהשבעתי את יצר חרחור המריבות שלי, נהיה לא נעים מכותב השיר. אז הנה התייחסות עניינית:
השיר נפתח כחידה שמפתה לקפוץ ולענות עליה, אחרי שתי השורות הראשונות: "ערבה, ערבה!". האלוזיה ברורה לגמרי, והיא מכוונת למין הנעלב ביותר מבין ארבעת המינים, אותו צמח שאין לו טעם ולא ריח. למעשה, אין לו שום שימוש (לצמח התמר למשל יש שימוש גם מעבר לטעם). דווקא יפה שהמילה "ערבה" עצמה לא מוזכרת בשיר כלל.
"את טובה למשלים ולחיבוט מוכיח" - השימוש היחיד של הערבה הוא לצורך הדגמה תיאורטית. יותר מזה - במקרה שלה זו הדגמה תיאורטית על דרך השלילה (לא טעם, לא ריח).
החיבוט מזכיר לי גם את "הושענא חבוטה", שיר של ביאליק (שמשום מה הופיע בקובץ שירי הילדים שלו). האנשה של הצמח החבוט, שנעשה בו שימוש למטרות פולחניות, ככלי למשהו. לערבה אין קיום בפני עצמה, והיא מתבטלת עוד יותר כאשר מוצמד אליה בכוח האתרוג ("פרי עץ מתהדר").
שלוש שורות מוקדשות לתיאור האתרוג, כמעט כמו שהוקדש עד הנה לתיאור הערבה. והנה, אחרי שהדובר גומר להתייחס לקטיפה, מגיעה פתאום עוד פנייה ישירה: "ואת". ובשורה אחר כך "אני". בבת אחת הופכת הנימה הכאילו-נוזפת, הכאילו-מעליבה, לאישית מאוד. יש קישור ישיר בין הערבה לבין הדובר, הם לא רק שתו קפה יחד - הם *מקבילים* זה לזה. אנחנו למדים, שאת כל התיאור הממעיט בפתיחה, ניתן לייחס לדובר. ואת כל התיאור המהדר של האתרוג ניתן לייחס לרגשי עליבות של הדובר עצמו.
"שתינו קפה
וטחנו שמירות"
אחרי האלוזיה הדתית, אחרי התיאור החושני (מתהדר, קטיפה, הוצמד), פתאום השפה הופכת צבאית. היא זורקת את הקורא בבת אחת לחיי היומיום. כאילו אמר הדובר: "אכלנו מאותו מסטינג". או "אני והערבה - ככה!" (מלווה בהושטה של האצבע והאמה, כשהן צמודות זו לזו). כאילו אמר: אני פשוט, אני לא נחשב, אני רק אנטי-תזה ליפה ולמהודר.
אפשר גם לומר, כמובן, שהדובר לא מרגיש כך לגבי עצמו - אלא רק מביע אמפתיה כלפי הערבה, הצמח השפל יותר מבין הצמחים שיש להם ערך מקודש.
כמעט שאין לי נקודות הסכמה עם הניתוח של יאיר שגיא (http://www.okapi.co.il/august2003/readers-m/readers-...), ואני לא מוצאת בשום מקום בשיר התייחסות עדתית. השורות האחרונות של השיר בהחלט מרמזות לשי"ן-גימ"לים, לאלה העושים את המלאכות הנחותות, לאלה שאינם מלח הארץ. אבל - וזה חשוב - המשבצת הזו שבה הונחה הערבה נגזרה מתכונותיה האינהרנטיות. הלא אין לה טעם ואין לה ריח! לא חושבת שזה מה שהדובר התכוון לומר על עדות המזרח, או על העם הפשוט בכלל.
תחושת העליבות כאן חזקה יותר מהביקורת החברתית. זו התחושה שכך הדברים תמיד, מטבעם, שיש כאלה שנועדו לגדולות ויש כאלה שתמיד יישארו בשוליים. זה יותר מזכיר מונולוג של חנוך לוין 1 מאשר מניפסט של פנתרים שחורים. ועם זאת, בסוף מקבלים תזכורת, שגם לערבה יש חלק בהפריית ארץ ארבעת המינים.
כמה שנאמר:
This land id your land
This land is my land
וגו'.
נ.ב
לא ראיתי שאין בשיר אלמנטים פואטיים, כפי שאומר שגיא - שהרי יש בו "חצאי חריזות" (מוכיח-כוח, קטיפה-קפה). אלה הצמדות של מילים בעלות מצלול דומה, שמצד אחד מוסיפות מוזיקליות לשיר ומצד שני לא נותנות את תחושת הסיפוק והשלמות שבחריזה מלאה. דרגת החריזה הזו היא דרגה אחת מתחת ל"שור וחמור", היא קרובה יותר לדמיון צלילי.
1 על כל המתח שבין יפים ועלובים, עשירים ועניים, מצליחנים ולוזרים, שקיים במחזות המוקדמים של לוין. נעורי ורדה'לה - הדוגמה הקלאסית.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש והצהרת נגישות