בתשובה לארז לנדוור, 06/08/03 12:46
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אילו לקחים שראוי להפיק מהשואה מקולקלים ע"י צעדות החיים באוושוויץ? |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
המצעד הכוחני שמטרתו הוא התרברבות ועוינות מוכללת כלפי הגויים, בא במקום לימוד של הסכנה בשינאת הזר והשונה, מישטרים טוטליטרים, אידיאולוגיות קיצוניות, שלילת ערכי הדמוקרטיה ועוד - ערכים אוניברסלים שאינם קשורים בהכרח ליהודים. מצעד החיים הוא מצעד ראווה כוחני ויודוצנטרי שכאילו אומר לגויים - אתמול רדפתם אותנו והיום אנחנו חזקים. שטחיות והתנשאות לשמן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה כוחני במצעד של אזרחים, רבים מהם תלמידי בית ספר? למה נראה לך שמטרת המצעד היא התרברבות ועוינות כלפי הגויים? מה בדיוק שטחי והתנשאותי בו? למה להפוך ארוע יחודי בתולדות האנושות, ושקרה דווקא לעם היהודי, למשהו שצריך להפיק ממנו אך ורק, או בעיקר- ערכים אנושיים כלליים? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המצעד הוא הפקת ראווה מטעם מדינה ריבונית המדברת בשם הניספים. עצם הקישור הוא בעייתי ודווקא משום שמדובר בתלמידים הוא בעייתי יותר - התלמידים סופגים מגיל צעיר את תפיסת הקיטוב של יהודים-גויים ואת ההשקפה הפשטנית שהפתרון למצוקה הוא אך ורק כוחני. עצם היותו של המצעד מטעם מדינה ריבונית הוא משדר לגויים (ביחוד הפולנים, ששינאת הגרמנים התחלפה בשינאה כלפיהם) התנשאות כוחנית מצד מי שלא רק ניצל מהתופת אלא גם הפך חזק. שיטחיותו של המצעד נובעת מהיותו מקור קידוד בהתיחסותנו אל השואה - מפגן ראווה חיצוני במקום עיסוק בהפקת לקחים יהודים וכלל אנושיים מהשואה. עצם היותו כמפגן ראווה חיצוני הוא גם חלק מפולחן השואה הרווח למרבה הצער במדינת ישראל. גם אם השואה היא מאורע היסטורי יחודי, עלינו להבין גם למצוקתם של עמים ובני מיעוטים אחרים. אין לנו זכות להכריז על עצמנו כמסכנים היחידים בעולם ועל כל השאר כרעים או כבעלי הכוח. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואם לא היתה ליהודים מדינה ריבונית, זה היה בסדר, מבחינתך, לשרידי העם להתאסף שם פעם בשנה ולצעוד? קיום המדינה הוא מה שמפריע לך? אולי לא שמת לב, אבל גם לפולנים ולגרמנים יש מדינות ריבוניות, כך שזה לא שהפכנו חזקים על חשבונם. אז למי בדיוק המצעד הזה מפריע, חוץ מלמרת אלוני ודומיה, שאלרגיים לכל מה שמריח מ"עם", לא עלינו. המצעד הוא אכן אקט חיצוני, בהיותו פעולה פיזית, אבל לקרוא לו "מפגן /ראווה/ חיצוני" זה קצת מוגזם. לטעמי, לפחות. המצעד גם לא בא /במקום/ הפקות לקחים שונות, לאומיות ואוניברסליות. והוא גם לא מהווה הכרזה ש"אנו המסכנים היחידים בעולם, וכל השאר רעים". [אגב, יש פה סתירה "אנו מסכנים" ל"הכרזה כוחנית", לא? אבל- עזוב, אם נתחיל לנתח את דבריך מהפן ההגיוני, לא יהיה לויכוח הזה סוף]. טענותיך הן, בעיניי, אינטרפרטציה חולנית במיוחד לאקט שהוא אומנם לאומי, אבל לא אנטי עמים אחרים. תתפלא, אבל יש חיה כזאת. בקיצור- על מה לעזאזל אתה מדבר? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את השאלה שלך אפשר להצמיד לכל הודעה של ארז | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הרשי לי להתייחס רק למשפט אחד שלך - הסתירה לכאורה בין ''אנו מסכנים'' ל''הכרזה כוחנית''. ענין הראוותנות הכוחנית בא כפיצוי מצד מי שמרגיש את עצמו כחלש ונרדף ובעל רגשי נחיתות ולפיכך כאשר הוא מרגיש שבידיו הכוח הוא רואה צורך להפגין אותו כלפי מי שהרגיש מאוים ממנו. (בועז עברון מנתח ענין זה באופן מבריק בסיפרו החשבון הלאומי.) לכן אין כאן סתירה אלא השתלשלות טבעית והגיונית של סיבה ותוצאה. מן הראוי לחשוב שלפני שבאים בהאשמות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את המשפט האחרון שלך כדאי לך ליישם לפעמים על עצמך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם לי יש הרגשה לא נוחה מהמסעות לפולין. כמי שהיה מורה של הגילאים המדוברים, לעניות דעתי הבלתי קובעת, הגילאים הנ''ל אינם מי שהייתי רוצה שיוסמכו בלעדית כיוצרים ומפרשים מוסמכים של מורשת השואה. אולי ארחיב בהזדמנות אחרת, אבל כאן אציין רק נקודה אחת. השמועות והלחישות על התנהגות בלתי הולמת הן בודאי מופרזות. אבל דוקא דברים אלו (שתייה, חוסר רצינות, התפרעויות, ונדליזם, גניבות, נערות ליווי) הם די ''לא חריגים'' אצל חלק מהגילאים הנ''ל ואני לא מבין למה דברים ''טבעיים ונפוצים'' כאלו צריכים להתחבר למסעות שואה. יש בכך משום זילות הנושא. הייתי שמח אם התיכוניסטים החביבים היו נוסעים לאירופה לטיולי מוזיאונים או בתי כנסת עתיקים, טיולים של כיף ולימודים. את מורשת השואה אפשר ללמוד גם ביד ושם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הטענות שלך הן עניין אחר, שראוי לשקלו. ובהיותך מורה אתה כנראה נמצא בעמדה טובה יותר מרובנו, בנקודה הזאת. אבל מה לעשות שדבריה של אלוני ושל הגרופי שלה לנדוור לא נובעים מדאגות פדגוגיות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א) אכן, אני לא מתקיף סוג מסויים של לקחי שואה, אלא את עצם ההנחה שהמקום המתאים לליבון לקחי השואה הוא ביה"ס התיכון. ב) בהחלט לא מדובר בדאגות פדגוגיות. התרשמותי היא כי מדובר בעסקה ה"חינוכית" הבאה: אתם תתנו מצגת של רצינות וכבד ראש בנושא לאומי של השואה ותקבלו טיול שנתי "משופר" באירופה. ההרגשה שלי שזו תרומה נכבדה למעטה הכבד של צביעות היורד על החברה הישראלית, אכן יכולה להיות מתוארת כדאגה פדגוגית. ג) לפני כמה שנים אני זוכר שראיתי בטלביזיה שני נערים אתיופיים שמישהו דחף אותם לחזית מצעד החיים. האמת שהם נראו די מבולבלים. לפי מה שנאמר, עולי אתיופיה השאירו לא מעט גופות במדבריות סודן ולא מעט משפחות מפורקות באתיופיה כחלק מהסיפור הציוני שלהם. העובדה שמישהו מכוון אותם להתאבל על זרים ולא על הקרובים להם, יש בה יותר משמץ של "זיוף". ד) שולמית אלוני היתה מורה הרבה שנים. יתכן שהיא משלבת בביקורתה על "פסטיבל השואה" את תורתה המדינית, אבל אולי גם אצלה, בבסיס הדברים מקננת ההרגשה כי מטילים משא כבד מדי על האנשים הלא מתאימים. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |